מרחב אפשרי

הבוקר הבאתי את איימי לגן,
איימי בת השלוש וחצי, בתי הקטנה,
ואיך שאני ככה מחלץ אותה מהכיסא של הרכב,
מרים אותה מהמושב לידיים ומנשק אותה על הלחי,
אני שומע את אחד הילדים קורא לעברה,
מעברה של הגדר, מתוך הגן:
"איימי המגעילה",
ואיך שאני מוריד אותה מהידיים, את התינוקת שלי,
נותן לה יד ומתחיל לצעוד אתה לתוך הגן,
אני שומע אותו צועק שוב:
"איימי המגעילה!"
ושוב
"איימי המגעילה!"
והיא מסתכלת עליי עם העיניים הכחולות שלה,
ואומרת לי:
"אבא נכון שאני לא מגעילה?"
ואני שוב מרים אותה על הידיים,
מחבק אותה חזק,
ואומר לה "בכלל לא את מדהימה".
===============
ואנחנו נכנסים לגן כשהיא על הידיים שלי,
והילד הזה מתקרב אלינו, צורח בפניה: "איימי המגעילה",
וממשיך לרוץ מסביב לגן,
איימי מבקשת לרדת לי מהידיים,
ואז הוא ניגש אלינו שוב,
ואיימי מתקרבת אליו ואומרת לו בסמכותיות:
"זה לא נעים לי שאתה קורא לי מגעילה".
זה נשמע כאילו זה לקח כמה דקות,
אבל הכל ביחד לקח רק כמה שניות,
ובינתיים הגננת שהייתה בבוקר, כבר ניגשה אליו ודיברה אתו בצד,
והוא שמע אותה ורץ לשחק.
איימי בינתיים נפרדה ממני לשלום בברכת הקנגרו שלנו, עם חיוך על הפנים,
אבל אני יצאתי החוצה עם פרצוף עצוב.
נכנסתי לרכב, עם מועקה.
מישהו פגע בתינוקת שלי, בגוזל שלי.
ותוך רגע נפתחה לי בראש תיקיה,
עם כל הזיכרונות שלי,
כל הפעמים שפגעו בי,
שצחקו על השיניים הבולטות שלי,
על העדינות שלי,
סתם שצחקו עליי או לא שיתפו אותי במשחק,
וממש תוך כמה שניות כאב מילא את גופי.
==================
נסעתי למשרד, פגישות, אנשים, יום נעים,
אבל כל הזמן הוא היה שם, בעצמה נמוכה, הכאב, והדהד לו,
וכשחזרתי לקחת את איימי מהגן,
איימי והבחור מהבוקר שיחקו ביחד.
הגננת סיפרה לי שהם כאלו מתוקים, ואיך הם שיחקו יפה,
ואני הבטתי בהם,
רגע כועסים ומעליבים,
רגע צוחקים ושמחים.
רגשות, צרכים,
ואני חושב שהתנועה הנעימה הזו,
בתוך הרגשות, מתאפשרת אצלם כי יש להם מרחב,
מרחב שמותר להרגיש בו הכל.
וכשיש מרחב כזה לילדים,
הם יודעים לתקשר החוצה את מה שלא נעים להם.
מרגישים ומייד מתקשרים.
===========
ואולי אם גם לנו המבוגרים,
יהיה מרחב כזה,
שבו פשוט אפשר להיות כל מה שאנחנו,
גם אנחנו נוכל להרגיש ולתקשר.
רק שאנחנו כבר לא ילדים,
ולא זקוקים למבוגרים שיבנו לנו מרחב שכזה.
אנחנו היום יכולים לבנות אותו בעצמנו,
והדרך לבנות אותו, מתחילה בנו, בכנות שלנו.
כי כשאנחנו מסכימים לתקשר את כל הרגשות שלנו,
להרגיש אותם,
בדיוק באותו רגע נולד לו מרחב חדש:
עם המשפחה,
בזוגיות,
בעבודה,
בכל מקום שבו נבחר להיות כנים.