כבעל עסק, גבר, אב המשפחה,
הרגשתי תמיד שאני חייב להתחבר לצייד שבתוכי.
לגבר הזה, שיוצא כל בוקר להביא את האוכל למשפחה שלו,
שיוצא למלחמה:
מלחמה על הפרנסה,
מלחמה על ההגשמה,
מלחמה על התואר, על התפקיד, על המעמד שלי.
ובשביל לנצח שם, אני צריך להיות כל הזמן טוב יותר,
חד יותר, מהיר יותר, מקצועי יותר.
כי מלחמה הרי דורשת עבודה מאומצת, ודבקות במטרה.
וכמו במלחמה, היא גם דורשת הקרבת קורבנות,
והקורבנות הם כל מה שלא משרת את המטרה.
המטרה – היא אחת: הצלחה,
והמטרה הבאה היא עוד הצלחה,
וכך עוד ועוד יעדים בדרך לשמיים.
ולמרות שמי שמכיר אותי יודע שאני לא הטיפוס ה"גברי" הקלאסי,
בכל זאת התנהלתי כך שנים,
במאבק ובמלחמה ובצייד ובשכלול אין סופי של המיומנויות החייתיות שלי.
אבל בזמן האחרון,
גיליתי שיש עוד דרך.
עוד דרך לנהל ולשווק את העסק שלי,
עוד דרך לצעוד לעבר הרצונות שלי,
דרך שיותר מתאימה לי,
והדרך הזאת היא כניעה.
ולא סתם כניעה.
כניעה ליכולות האמיתיות שלי,
כניעה לתשוקות שלי, לרצונות שלי, לכל החבילה הזו,
שנקראת אני.
ועכשיו כשגיליתי אותה, אני מבין סוף סוף, נגד מי נלחמתי לאורך כל הדרך.
בעצם נלחמתי בעצמי.
תמיד ניסיתי להיות מישהו אחר,
מישהו שהיה לי רעיון בראש, ש"ככה צריך להיות איש עסקים אמיתי",
מישהו שנלחם ושורט ונאבק.
ואני יודע היטב, כמה זה קשה לנו כגברים, המונח להיכנע,
אבל האמת היא שבכניעה הזו לעצמנו,
שם טמון כל הכח האמיתי שלנו.
שם טמונה היכולת שלנו לצעוד לעבר כל רצון שעולה בנו,
לעבר התשוקות שלנו,
לעבר תעופה של העסק שלנו למקומות חדשים.
כשהמלחמה במי שאנחנו, מסתיימת,
והכניעה למה שיש בנו, מגיעה,
אז מגיעה ההצלחה האמיתית.