לטפס גבוה

הלכתי עם הילדים לפארק שעשועים חדש באזור.
היה שם מתקן, שאיך שראיתי אותו, ישר הילד שבי יצא החוצה, ובלי לחשוב יותר מדי טיפסתי לראשו.
אורי ראה אותי מטפס, ומתיישב בראש המתקן, ורצה גם, אבל איך שהוא התחיל לטפס אחז בו הפחד.
״אבא איך אתה לא מפחד לטפס?״ הוא שאל אותי, ״אתה לא מפחד ליפול?״ הוא הקשה,
״ברור שאני מפחד״ עניתי לו, "אני פשוט מטפס עם הפחד".

פתאום קלטתי שאנחנו ההורים, תמיד מנסים לגרום לילדים שלנו להתגבר על הפחד, מנסים לעזור להם לא לפחד, או לחילופין מטמיעים בהם פחדים במקומות שנראה לנו שהפחד הוא חשוב בהם.
משפטים כמו ״תיזהר שלא תיפול ״

"זה מסוכן״

״זה יגמר בבכי״

״מה אתה מפחד ״

״אתה יודע שאתה פחדן ״

 

וגם –

״תסמוך עליי אין לך ממה לפחד״

״זה לא מפחיד בכלל״

– בכל אלו הפחד הופך לאויב.

אז אולי כדאי לנו ללמד את הילדים שלנו לעבוד עם הפחד, וזה נכון לא רק לגבי פחד, זה נכון גם לגבי כאב, כעס, שנאה, או תסכול.
הרגשות האלו ״השליליים״ כביכול.

אנחנו כל כך מפחדים לחוש אותם שלרוב אנחנו מחנכים את הילדים שלנו להימנע מהם, להתגבר עליהם, נותנים להם שיטות שיעזרו להם לא להרגיש אותם בכלל:

״אל תבכה״, ״לא צריך לבכות מזה״, "למה אתה מתעצבן מכל דבר״, ״לא צריך לכעוס״ והרשימה עוד ארוכה.
רק שהרגשות האלו, פחד, כאב ,כעס, ועוד, הם היועצים שלנו לדרך. מלאכים ששומרים עלינו.

אין סיבה לגרש אותם, או להילחם בהם, הם חברים, לא אויבים, אפשר ואולי אפילו צריך להשתמש בהם, ממש לצעוד איתם ביחד, כן כך יד ביד.

כשאורי שמע שגם אני מפחד לטפס אבל ראה שטיפסתי בכל זאת, הוא הבין שהפחד לא צריך למנוע ממנו לטפס, אלא רק לעזור לו לטפס בבטחה.

הוא אומנם לא הגיע עד למעלה אבל הוא הגיע הכי קרוב שהיועץ שלו המליץ לו להגיע.