משימות קטנות קשות לי.
לא קשה לי לעשות אותן, כמו שקשה לי לזכור אותן.
לדוגמא להחליף נורה: אם תגידו לי עכשיו יש נורה במגירה, בוא תחליף, זה יקח לי דקה, אבל לזכור לקנות נורה, ואז לזכור איפה שמתי אותה, ואז להחליף אותה – זה יכול לקחת לי קצת זמן.
אז לפני שבוע איימי קיבלה מתנה מחברה שלנו, מין משהו כזה שמסתובב, ושיוצאים ממנו מלא אורות, אני לא יודע אם למשחק הזה יש שם.
רק מה? זה הגיע בלי בטריות.
ולא צריך לזה סתם בטריה אלא בטריה מרובעת בגודל מיוחד, לא כזה סטנדרטי.
אז אחרי שכבר פתחנו את המשחק, והיא התלהבה, שמחה, ורקדה ריקוד קצר סביבו, הסברתי לה שאין לנו בטריה מתאימה. ותוך כדי שאני אורז אותו בחזרה, עיניה הכחולות הביטו בי במבט מאוכזב.
הרמתי אותה על הידיים והבטחתי, כן הבטחתי לה שאני אקנה לה מחר בטריה ואסדר את זה.
שמחר כבר נוכל לשחק בזה ביחד, כי זה לא עובד בלי בטריה.
ומחר נהיה מחרתיים ומחרתיים נהיה עוד יום וכך עבר לו אולי שבוע.
ולפני כמה ימים כשחזרתי הביתה מהעבודה, כבר בכניסה ראיתי את הקופסא של המשחק זרוקה על הרצפה, וכשנכנסתי לסלון ראיתי אותה מהגב משחקת בזה.
היי חשבתי לעצמי, אולי היא ביקשה מדריה והיא קנתה לה בטרייה?
אבל לא. איימי ישבה על הרצפה משחקת עם המשחק, מסובבת אותו בלי האורות, בלי קולות, אבל נהנית וצוחקת.
"איימי" אני אומר לה, "אבל זה עוד לא עובד".
היא מסתובבת אליי עם מבט של "תגיד לי מה נסגר איתך" ואומרת: "אבא, זה כן עובד, בכלל לא צריך בטריה.
תראה זה מסתובב, זה כיף, תנסה".
ישר התיישבתי לידה והתחלתי לשחק גם, סתם לסובב, לדמיין, ליהנות ממה שיש.
למחרת כבר קנתי לה בטריה, והשמחה שלה שזה הסתובב לבד וגם עושה אורות וקולות הייתה עוצמתית:"ואווו ככה זה גם עובד!" ועכשיו לפעמים היא מפעילה את זה, ולפעמים היא משחקת עם זה ככה, בלי.
*****************
כמה פעמים בחיים שלנו אנחנו מחכים למשהו שיבוא בשביל להתחיל את הדרך.
כמה פעמים עד שהוא לא מגיע, אנחנו מרגישים שאין לנו דרך בכלל.
כמה פעמים אנחנו מחכים שרק תגיע הבטריה, ואז זה יעבוד.
אבל אולי בינתיים, עד ש, הכל כבר עובד.
בדיוק כמו שהוא, בלי שום תוספת.
ואולי כשזה עובד בלי שום תופסת, בדיוק אז התוספת שכל כך חיכינו לה, יכולה להגיע.