השבוע אני הוצאתי את הילדים מהמסגרות לקחת אותם הביתה.
זה היה אחרי לילה שבקושי ישנתי בו ומשם לבוקר שהסתיים באחת וחצי בצהרים, ושאני אמור לדחוף במהלכו יום שלם של עבודה.
אז קצת לחץ, פחות מידי כוסות מים, יותר מידי מחשב, ומצאתי את עצמי עם מיגרנה מטורפת.
אבל שטויות נשאר לי רק לאסוף שלושה ילדים לעשות להם צהריים. להקשיב להכיל לאהוב, כמה חוגים,לחתוך כמה פירות, לחבוש כמה פצעים, לטאטא חול איזה 4,5 פעמים, לנחם כשבוכים, להפריד כשרבים, לארח חברים, ארוחת ערב, מקלחות, השכבות, עוד כמה הפרדות,להאכיל לאהוב לנחם, ואז אני יכול להיכנס למיטה לנוח.
אז קודם לקחתי את איימי, וישר כשבאתי לאסוף את הגדולים, הם קפצו על האוטו כל אחד עם חבר או שניים ושאלו – "אפשר אבא?", שזה בעצם שאלה רטורית ששואלים אותי בשעה שהחברים כבר חגורים באוטו, אבל הפעם אמרתי לא.
היו עוד כמה ניסיונות שכנוע, ואז נסיעה שבה כולם עושים פרצוף כועס.
ואיך שהגענו הביתה, כל אחד זרק את התיק שלו במקום אחר, ונשאלתי כרגיל "מה אתה מכין צהריים".
כשאמרתי להם שהיום כל אחד מכין לעצמו משהו,
שניהם הסתכלו עליי ביחד: "אבא הכל בסדר? קרה משהו?"
"כן!" אמרתי, כמו ילד שרק חיכה שישאלו אותו, "מאד כואב לי הראש".
אני חושב שלא עברה שנייה ושניהם נכנסו לפעולה:
הם הכינו צהרים
טיפלו באיימי
סידרו לי מיטה בסלון עם שמיכה
סידרו ת'סלון ות'מטבח
הקריאו סיפורים
שיחקו בשקט מוחלט כי אני ישן
ואיך שהם ככה מטפלים בהכל הסתכלתי עליהם, ופתאום ראיתי כמה יפה היא מערכת יחסים,
כמה הדדיות יש בקשר,
ולרגע אחד אפילו הרגשתי כמו הילד שלהם,
ושהם אבא ואמא שלי שמטפלים בי, והרגשתי גם כמה זה נעים להם להיות בתפקיד הזה.
לא הייתי צריך יותר משעה לישון בשביל שהמיגרנה תעבור, ושאני אוכל להמשיך לתפקד.
בכל זאת נשאר לי רק חוגים, פירות, ארוחת ערב, כלים, מקלחות, השכבות, וכמובן לאהוב ולנחם בדרך…או בקיצור – לחזור להיות אבא שלהם.
כי למרות שאני אבא
בתוכי עדיין יש ילד
שרוצה שיראו אותו, שישמעו אותו, שיאהבו אותו.,
וכנות, זה לדעת לתת גם לו מקום.