כשאני אחר הצהריים עם הילדים,
יש לי מן רעיון כזה,
שאני צריך להיות כל הזמן איתם.
לראות אותם, לא רק פיזית אלא גם נפשית,
ולענות כל הזמן לכל צורך רגשי וטכני שלהם.
רק שבפועל הדברים נראים קצת אחרת – טוב הרבה אחרת
שיחת עבודה שנגררת ליותר מכמה דקות, פה שוקע למיילים, פה חבר קופץ, סתם בוהה.
וכל הזמן הזה, כשאני עושה דברים אחרים, יש לי דאילוג פנימי של ייסורי מצפון,
שאני אבא לא מספיק טוב, לא מספיק קשוב, לא מספיק אוהב.
והיום, כשהייתי עם הגדולה שלי במטבח, וחבר טוב התקשר והתחיל לספר משהו שמאוד עניין אותי, אז מצד אחד רציתי להקשיב לו עד הסוף, אבל מצד שני ייסורי המצפון
והוא משתף ומשתף ומשתף, ואני מקשיב ורוצה לשמוע עוד
אבל אז אני מביט בעלמה, והיא מביטה בי
והוא ממשיך לשתף וזה מעניין ואני רוצה לדעת מה קרה בסוף
אבל אז עוד מבט בעלמה שלי
ואיך שהוא סיים את הסיפור, בלי הרבה הסברים, אמרתי ביי ונתקתי.
וחזרתי לעלמה, ״אז איפה הינו לפני שהוא התקשר?״
״לא זוכרת״ היא ענתה לי
״את כועסת״ אמרתי
״על מה היא״ שאלה
״תאמת תגידי, מה את מרגישה שאני מדבר בטלפון בזמן שלנו ביחד״, שאלתי
והיא הסתכלה עליי במבט הקסום שלה "כלום אבא, מה זה צריך לתת לי להרגיש?"
"לא יודע", אמרתי, "אני מלא בייסורי מצפון על כל דקה ששאנחנו לא ביחד, בזמן הזה״
והיא השיבה "אבא, אפשר להיות ביחד ושכל אחד עושה משהו לחוד, ובכל מקרה אם אני צריכה משהו אני יודעת לבקש אותו עד שתשמע", אמרה וצחקה.
״אתה יכול להירגע, כי גם אני רוצה להרגיש חופשיה לענות לחברות שמתקשרות עלי״ אמרה, ושוב צחקה
כמה ייסורי מצפון על רעיון של מה זה להיות ביחד.
כמה חוקים של נכון ולא נכון
וכמה אהבה יש בלשתף את כל מה שאנחנו מרגישים.
כנות – פשוט לשתף צרכים ורגשות