כנות – פשוט להיות איפה שאני נמצא

אחת הסיבות העיקריות, שבגללן אני כותב בפייסבוק,
זה כי אני רוצה שקהל היעד שלי יידע בדיוק מי אני באמת,
מהי צורת המחשבה שלי,
ויכיר מקרוב את הדרך בה אני עובד.
והחשיפה הזאת שלי, באמת מביאה לי את קהל היעד הכי מדוייק לי,
לקוחות שרוצים לעבוד איתי, עם מי שאני באמת.
ולכן לרוב,
כשאנשים פונים אליי לקבוע פגישות ייעוץ,
הם לא שואלים אותי הרבה שאלות,
רק פרטים טכניים כמו אורך הפגישה, עלות ומיקום,
ולרוב זה בכלל מתבצע דרך הצ'אט.

אבל כשהוא התקשר אליי, הוא אמר:
"מצאתי את הטלפון שלך באתר, וחשבתי שיהיה יותר נכון שנדבר קודם".
אוקיי.
ואז הוא התחיל להתקיף אותי בשאלות:
מה למדתי?
איפה?
מתי?
מאיפה יש לי את הידע שיש לי?
מה ייצא לו מהפגישות איתי?
אני יכול להבטיח לו שהעסק שלו יגדל?
יש פגישת ניסיון?
ואחרי שהשבתי בסבלנות שאלה שאלה,
ושלחתי אותו לקרוא עוד על השיטה של הכנות באתר,
הוא התקשר שוב והחליט להגיע לפגישה.
מצויין.

ואיך שהוא התיישב במשרד שלי, הוא פתח בנאום:
"תראה", הוא אמר לי, "עשיתי הרבה תהליכים של אימון, ייעוץ עסקי, ייעוץ שיווקי, התפתחות אישית,
ושום דבר מאלו לא עזר לי,
אז בוא ונראה אם אתה והכנות שלך, יכולים לעזור לי".
הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו במלוא הכוונה:
"ידידי היקר, אני חושב שהפגישה שלנו הסתיימה.
גם אני לא אוכל לעזור לך, חבל שתבזבז פה שעה, וכסף".
"מפחד מאתגרים?" הוא שאל בתגובה,
ואני אמרתי: "אולי".
והמשכתי: "אני פשוט מאמין שאם אף אחד לא הצליח לעזור לך, כנראה שיש בך משהו שצריך להרגיש שלא עזרו לו.
ובכנות, לי אין צורך להרגיש עכשיו שלא עזרתי למישהו".
ואז הוא שתק.
"מה אתה בעצם מנסה להגיד לי? שהבעיה אצלי כל הזמן? זו השיטה של הכנות? להאשים אותי? כמו תמיד, אותו הסיפור! אני זה שלא בסדר! תמיד משהו בי לא טוב,העסק לא מצליח בגללי, די, נמאס לי מזה כבר".
"אני מבין אותך", אמרתי לו, ואז התקרבתי והתיישבתי לצידו,
"אני כל כך מכיר את ההרגשה הזאת, שאולי אני לא מספיק טוב, שאולי העסק שלי לא יכול להצליח, שאולי אין לי מה לתת, שאולי אף אחד לא ירצה לקנות את השרות שלי. וזה כל כך נעים להאמין שיש מישהו אחר, שיכול לקחת על זה אחריות, שיכול לעזור לי, להציל אותי, לבנות אותי…
רק שמה שקורה בסוף זה, שאם אתה מאמין, שאתה לא יכול להצליח, שבאמת אין לך מה לתת, אתה בסוף משתמש במישהו הזה בשביל להאשים אותו.
בשביל להסביר לעצמך, שהעסק לא מצליח בגללו.
כי אם אתה מאמין שאין לך מה לתת, אז לא משנה מאיזה כיוון תצעד לשם, אתה תמיד תרגיש את אותו הדבר בסוף.
ואתה לא באמת אשם בכלום" אמרתי לו, "העסק שלך גדל בקצב שלו, בזמן שלו, במה שיש לך עכשיו לתת. זה הכל".
"אבל אני רוצה יותר!" הוא אמר לי, "בא לי יותר לקוחות! בא לי יותר כסף! אני פשוט מפחד שאין לי מה לתת".
ואז שתק.
"אני מפחד שאין לי מה לתת" אמר שוב.
"וכל האנשים – הם כן עזרו לי", הוא אמר פתאום, כשדמעות ממלאות את עיניו.
"אני ידעתי את זה כל הזמן….
מצד אחד, יש לי משהו בפנים שאומר שיש לי מה לתת, ומצד שני עוד קול שאומר שאין לי מה לתת. אני משתגע מזה כבר!".
"אני יודע", אמרתי לו, "אני כל כך מבין אותך. והדרך לשלום הפנימי הזה, זה פשוט להסכים להיות איפה שאתה נמצא.
להסכים לתת את מה שיש לך לתת בדיוק עכשיו, ברגע הזה".
"אתה יכול ללוות אותי?" הוא שאל,
"בשמחה" עניתי, "אני אלווה אותך בדרך לקבלה והשלמה, של כל מה שאתה"
כנות – פשוט להיות איפה שאני נמצא
—–
וכמו תמיד, הפוסט נכתב בהסכמת הלקוח, הפרטים המזהים שונו.