לפני כשבוע קיבלתי טלפון מחברה טובה, היא סיפרה לי שהם רוצים לנסוע, כל המשפחה לחו"ל, לכמה ימים, והבן שלה בן ה- 11 לא רוצה לבוא איתם: הוא לא רוצה לטוס. הם אפילו פנו לאשת מקצוע בנושא, לכמה פגישות, אבל שום דבר לא עזר, הוא עדיין בשלו.
היא אמרה לי שהוא מאוד מתחבר אליי (אנחנו מכירים), ואוהב לדבר איתי, ואם בא לי קצת לדבר איתו בנושא?.
"בשמחה", עניתי, ובאמת עוד באותו אחה״צ הוא ואני עשינו טיול בשדות, ליד הבית.
והילד המתוק והמבריק הזה, שידע בדיוק למה אנחנו נפגשים, ישר התחיל לספר לי את כל הפחדים שלו: שהוא מפחד שהמטוס יתרסק, ושהם יטבעו בתוך ים סוער, ואיך כריש ירדוף אחריו, וינסה לטרוף אותו, ואיך בשארית כוחותיו, בתוך המים הקפואים, הוא ישחה, וינסה להציל את המשפחה שלו…
ותוך כדי שהוא מספר לי את כל זה, ואני מרותק לסיפור שלו, יוצאות לי מהפה המילים: "וואוו אתה כזה הרפתקן! כל כך מזכיר לי את עצמי, כילד, עם כל הסיפורים האלו, והדמיון המפותח, זה מדהים כמה שאתה יצירתי, וכמה סיפורים נהדרים ומעניינים יש בתוך הראש שלך".
ואני מדבר איתו כך, ומלטף לו את הראש, ולא חולפות שתי שניות ודמעות מתחילות לזלוג לו מהעיניים: "אתה יודע, שלפני כמה שבועות, סיפרתי את כל המחשבות האלו למטפלת, שאמא שלי שלחה אותי אליה, והיא אמרה לי שאלו מחשבות לא טובות, ושאני צריך לשים לב לא לחשוב אותן, ושקוראים לזה חרדות?".
"באמת?" עניתי. "אוקיי. אני מרגיש אחרת", אמרתי,
ואז הצעתי: "בא לך אולי שנחזור אליי הביתה? אתה יודע, שהייתי פעם תסריטאי, נכון?",
"נכון", הוא ענה, ואני שאלתי: "אז בא לך שנתחיל לכתוב תסריט? על משפחה שנוסעת לטייל בחו"ל, וכל ההרפתקאות שקורות להם בדרך? אנחנו נתחיל יחד, ואתה ואבא ואמא תמשיכו בבית?"
"בטח", הוא קרא בקול, ומייד חזרנו הביתה שנינו, מתלהבים להתחיל לכתוב.
ואתמול אמא שלו התקשרה אליי, לספר לי שהם טסים, ושהכל בסדר, ותודה.
"אני לא בטוח שזה קשור לשיחה שלנו", אמרתי, "אבל תודה שעדכנת", והיא אמרה: "בבקשה תכתוב על זה. זה כלי מדהים לעבוד איתו. ברגע אחד הפכת את הילד שלי מילד חרדתי, להרפתקן ומספר סיפורים".
אז כתבתי, ואפילו התקשרתי לילד להקריא לו, והוא התרגש מאוד.
היכולת לראות בתכונות של הילדים שלנו את היופי שלהן, את האור שלהן, היא הדרך לריפוי שלנו. ומשם – לריפוי שלהם.