כבעלי עסק, יש לנו 2 פחדים עיקריים שמנהלים אותנו:
הפחד הראשון – שלא יהיו לנו מספיק לקוחות: ״אולי אנשים לא צריכים את המתנה שלי?״.
והפחד השני – שאין לנו באמת מה לתת: ״אולי אנשים יחשבו שהמתנה שלי לא מספיק טובה?", "אולי היא באמת היא לא מספיק טובה?״.
*
ובשביל לא לפגוש את המקומות האלו,
אז הרבה עסקים שאני פוגש, פשוט נמנעים מלהציע את מה שיש להם לתת.
מעדיפים פשוט שלא לתת את המתנה שלהם,
או למכור משהו אחר בכלל: "מה לעשות, *זה* מה שלקוחות רוצים היום״.
*
ואני מבין את זה.
זה לגמרי הגיוני.
אלו באמת 2 מקומות שמאוד מפחיד לפגוש.
בטח כשזה קשור לדבר שלנו, למתנה שלנו, ללב שלנו.
*
ומתוך הרבה כבוד לפחדים האלו,
אני רוצה להציע לכם, גם, לשאול את עצמכם שאלה:
מה יקרה אם כן תסכימו לפגוש את המקום הזה?
המקום שמציע את המתנה שלכם, ואף אחד לא רוצה לקחת אותה?
המקום שתציעו את המתנה שלכם, ואנשים יחשבו שהיא לא מספיק טובה? שהיא גרועה?
מה יקרה במפגש עם המקום הזה, עם הדבר הזה שהפחד מתריע מפניו?
אילו רגשות יעלו?
מה תחושו בגוף?
איזה זיכרונות זה יציף?
אילו תמונות זה יעלה?
*
אני רוצה להציע לכם להסתכל על זה כניסוי,
ניסוי שבו אתם, כחוקרים של עצמכם, רוצים לפגוש את כל מה שנמצא בתוך התיבה הסגורה הזו,
שהפחד מאיים עלינו,
שאם נפגוש את המקום הזה,
הוא יפתח אותה לרווחה,
והשדים המפחידים ייצאו ממנה.
*
אני מאמין, שבהרבה מקרים,
רק ההסכמה לפגוש את המקום הזה,
משחררת את הפחד הזה.
ושה"שדים" שנמצאים שם,
הם רק רגשות שיש בתוכנו, כל הזמן.
זיכרונות מחוויות שכבר חווינו,
דברים שפשוט מבקשים לעלות מחדש,
שמבקשים התבוננות חדשה, מהמקום שאתם נמצאים בו כיום.
ואותה הסכמה לפגוש אותם,
פותחת לנו חופש לעשות, ולהגשים את הרצונות שלנו, בלי האיום הזה שמרחף מעלינו.
והמפגש עם הרגשות האלו, הרבה פעמים, הוא העניין עצמו,
כי הוא משחרר אותנו מכאבים וטראומות שיש לנו, שלא קשורים רק לעסק שלנו,
אלא לעוד המון תחומים אחרים בחיינו.
המפגש הזה, ומה שיגיע בעקבותיו, יספקו לנו הוכחה שנשארנו בחיים,
שאנחנו עדיין בסדר, שהעולם לא חרב עלינו, שהכאב שפגשנו לא היה כזה כואב,
אלא הוא היה המפתח לחופש שלנו.
*
הנה לדוגמא,
רק לפני שנה,
קבעתי הרצאה של שיווק כן בסינמטק.
ו- 4 ימים לפני ההרצאה ראיתי שנרשם מספר מאוד מאוד קטן של אנשים.
והפחד הכי גדול שלי היה, שאנשים יגלו את זה,
שאנשים יידעו שנרשמו להרצאה שלי רק מעט אנשים,
שכולם יידעו, שאנשים לא רוצים לקבל ממני את המתנה שלי.
ובכלל, זה פחד מאוד גדול שיש לי בחיים, שאנשים יידעו שאני לא מספיק אהוב, על ידי אנשים אחרים.
וברגע שראיתי שהפחד הזה מספר לי סיפור,
שאם אני לא אעשה עכשיו ככה וככה כולם יידעו את זה,
והתחלתי להחביא ולהסתיר,
אז החלטתי רגע לחקור מה יקרה, אם אני אספר את זה לכולם,
וכתבתי פוסט שבו סיפרתי שאני מבטל את ההרצאה כי לא נרשמו אליה מספיק אנשים.
וכמובן שלא הייתי חייב לעשות את זה, יכולתי לבטל בלי שאף אחד יידע,
אבל רציתי שיידעו.
רציתי לפגוש את הרגשות מהם אני מפחד.
וזה היה מדהים:
כי בגלל שביטלתי, בכנות, ופגשתי את הרגשות והזיכרונות שעלו לי שם,
אז פתאום כל מיני אנשים כתבו לי שהם רצו להגיע ברגע האחרון,
ושכל כך חבל שביטלתי.
ומה שעשיתי, בתגובה לתגובות,
פשוט הפכתי את ההרצאה הזו למפגש חינמי,
שערכתי אצלי בבית,
והבית שלי התמלא אנשים שבאו לשמוע את מה שרציתי להגיד בסינמטק,
וזו הייתה הדרך שלי, להתמודד בפעם הראשונה עם המקום הזה בתוכי, עם הטראומה הזו.
*
לפעמים הדרך הכי טובה להתמודד עם הפחד,
זה לקיים אותו במציאות שלנו.
לתת לו להיות.
לפגוש את כל המתנות שהוא מביא איתו.
הרי העסק, זה רק מנוע לפגוש את עצמנו,
והדרך שלנו לשם, היא בעצם כל העניין.
כנות – לפגוש את כל מה שעולה בדרך.