בתקופה האחרונה, מאז שאורי עבר את גיל 10, אני שם לב שיש לי ממנו פתאום הרבה מאוד ציפיות.
פעם, כשהייתי מבקש ממנו להוריד את הצלחת, או לעזור לי בערב לסדר את הסלון, אז לפעמים הוא היה מסכים, ולפעמים לא. לפעמים היינו רבים על זה, ולפעמים הייתי מוותר לו.
אבל מאז שהוא גדל, אני מצפה ממנו שיעשה את הדברים האלו מבלי שאני מבקש.
כאילו נולדה לה ביקורת חדשה בתוכי, ביקורת שבמסגרתה אני מצפה ממנו ליזום את הדברים האלו, לחשוב עליהם לבד:
נגיד, אחרי שהוא משחק, אני מצפה שהוא לבד יחשוב לסדר את המרחב אחריו. שלבד יחשוב, אחרי שהוא מסיים לאכול, לא רק לפנות את הצלחת שלו, אלא גם להוריד את הצלחת המרכזית של הפירה. או שאני מצפה שהוא ישים פתאום חגורה על הצוואר של הכלבה וייצא איתה לטיול, רק כי הוא שם לב שהיא עומדת מייבבת ליד הדלת.
ועכשיו, אחרי שהכנתי לי ולו שני סנדביצ'ים, וסייימנו לאכול אבל המשכנו לדבר, אני קמתי והתחלתי לפנות את המדיח, בזמן שאורי עדיין יושב ומדבר איתי.
ואז שאלתי אותו פתאום (שזה משהו שאני עושה הרבה פעמים כשאני רואה שיש בי ביקורת, פשוט כדי להבין את הצד השני):
"תגיד, למה נגיד עכשיו אתה לא מיוזמתך קם ועוזר לי לפנות את המדיח?"
אז הוא עצר רגע, חשב, ואמר לי: "לא יודע למה, אבל זה מסומן לי בראש כמשהו לא כיפי לעשות".
והבנתי אותו, כי גם אצלי זה מסומן כמשהו לא כיפי לעשות.
ולא רק מהיום, מאז ומתמיד זה מסומן לי כך.
ופתאום יכולתי לראות איך, בגלל שזה מסומן אצלי כמשהו לא כיפי, משימה, תמיד ביקשתי את זה מהילדים שלי בדרך כזו, שהציגה את זה כמשהו שלא נעים לעשות.
ואז אורי קרא לי, כאילו שמע את המחשבות שלי ורצה רגע להתערב בשיחה הפנימית שלי: "אבא, אני חושב שאולי בגלל שתמיד אתה מבקש את זה ממני, והרבה פעמים לא הסכמתי כי שיחקתי, או הייתי באמצע פרק של סדרה, ואתה כעסת עליי על זה, אולי בגלל זה אני מרגיש שזה דבר רע".
והמילים שלו פשוט השלימו את המחשבות שלי: אני זה שחשבתי שזה משהו לא כיפי, בגלל זה דרשתי את זה כך, כי לא האמנתי שמישהו ירצה לעשות את זה ביוזמתו, או בכלל, וכך יצרתי שיח מסוים בינינו סביב זה. כעסתי כי הרגשתי שמשאירים אותי לבד לעשות את המשימה הקשה הזו.
שיתפתי את אורי במחשבות שלי, ועזבתי הכל לכתוב לכם את זה, את ההבנה הזו, שהדרך בה אנחנו מציגים לילדים שלנו דברים, משפיעה עליהם.
ולא בשביל לנטוע בנו ההורים, עוד רגשות אשמה, הרי יש לנו מזה כבר המון. אלא כדי שנזכור שכל הדברים שאנחנו מעבירים לילדים שלנו הם דברים שהעבירו לנו, דברים שראינו במהלך החיים, דברים שחווינו ואנחנו מעבירים אותם מתוך הדרך בה אנחנו חיים.
ולהזכיר לנו שכשאנחנו עוברים, בכל רגע שניתן, למצב של עירנות לעצמנו, אז לאט לאט מתוך התבוננות, אנחנו יכולים לגלות עוד ועוד מקומות כאלו.
עוד ועוד מקומות שבהם אנחנו פשוט נושאים אמונה או מחשבה מסויימת, אולי אפילו כבר במשך כמה דורות.
ואז, למרות הפחד הטמון בזה, לנסות לתקשר את כל אלו:
את ההתבוננות הזו, את הערנות הזו, את ההבנות שהבנו, את הקשר בין מה שחווינו בילדות, לבין מה שאנו מרגישים לדבר הזה היום, ואיך גילינו עכשיו, שבכלל בלי לשים לב, ילדים חמודים שלנו, אנחנו מעבירים את זה היום, אליכם.
את כל זה אפשר לתקשר לילדים שלנו. את הכנות האמיתית שלנו, את המקום הרגשי שלנו.
בשביל שהילדים שלנו, הם כבר יוכלו להתפתח עוד מהמקום הזה. ללמוד את התובנות שלהם בעצמם.
ללמוד איך מוצאים הקשבה פנימה. והיכולת הזו, להקשיב לעצמם ולנקות רעשים חיצוניים, מקנה להם חירות מחשבתית.
ועכשיו בזמן שאני כותב, אני שומע את אורי מסיים לפנות את המדיח, ואפילו שם כבר מדיח חדש.
ואיך שהוא מסיים, בדיוק בזמן שאני מסיים לכתוב את המילים האלו, הוא אומר לי: "אבא, פתאום לעשות את זה היה לי יותר כיף מהרגיל, מעניין, נכון?"
"נכון נשמה של אבא".
"אז אולי תכתוב על פוסט?"
"האמת שכבר כתבתי", אני עונה בצחוק מתגלגל.