כנות – להיות בתוך הרגע

בכנות, לא התחשק לי לעשות חגיגת בת מצווש לעלמה שלי, כי אני פחות מתחבר לאירועים מהסוג הזה:
כמויות האוכל, המוזיקה העדכנית, הרמקולים החזקים, האורות הצבעוניים, הלבוש המהודר.
כל אלו הם פחות מנת חלקי.
אבל לא רק שעלמה שלי רצתה אירוע בת מצווש, היא גם רצתה אירוע בדיוק כמו בספר.
ובהתחלה היה לי ברור שאני הולך להוריד אותה מזה:
הצעתי לה שניסע כל המשפחה, למקום שעוד לא היינו בו, לכמה שבועות.
הצעתי לה לעשות אירוע בבית, בגינה, להזמין חברים שינגנו מוזיקה חיה, בדיוק כמו שעשינו בברית של איימי.
הצעתי ארוחת ערב שנבשל ביחד, לכל האנשים הקרובים אלינו, ולעשות כל מיני פעילויות של פתיחת הלב אחד לשני.

אבל לא משנה מה הצעתי, לה היה אירוע מאוד מאוד ספציפי בראש.
ובגלל שזכרתי את כל הפעמים בחיים בהן אני רציתי לחגוג לעצמי משהו בדרך מסויימת, אבל חשבו בשבילי, החליטו בשבילי, יצרו את האירוע שחשבו שהוא יהיה הכי נכון בשבילי, ובמציאות הוא היה הכי רחוק מכל מה שרציתי, החלטתי ללכת עם הדרך שלה,
עם הדרך של עלמה שלי. עם צורת המחשבה שלה.

אז אני ודריה החלטנו על תקציב, ופשוט נתנו לילדה בת 12 לנהל את אירוע הבת מצווה שלה בעצמה.
בהתחלה עזרנו לה למצוא מקום, דריה ועלמה נסעו לפגישה ראשונית עם מנהל גן האירועים,
אבל מאותו רגע והלאה, עלמה ניהלה את כל ההכנות לאירוע: היא בחרה את הדוכנים של אוכל, היא בחרה את הפעילויות שיהיו, היא בחרה את הצבע של המפיות, המפות והבלונים, את השירים של הדיג'יי, וגם בדיוק איזה מגנטים יהיו ומה תהיה המסגרת שלהם.
ואני, ככל שהתעדכנתי יותר ויותר ב"מה הולך להיות באירוע הבת מצווש", ככה הלכתי ונלחצתי:
כי כל הבחירות שהיא בחרה, היו שונות לגמרי ממה שאני הייתי בוחר.
אבל מה שעודד אותי כל הזמן היה, שבסדר, זה רק האירוע שעלמה עושה לחברים שלה, אני ודריה כבר נקיים אירוע מהסוג שאנחנו אוהבים, לחברים ולמשפחה.

אבל אז אמא של דריה נפטרה, ולאף אחד מאיתנו לא היה ראש לארגן אירוע נוסף, ובגלל שלעלמה היה מאוד חשוב לחגוג עם המשפחה, וגם עם כמה חברים שלנו, שהם כמו משפחה, הוחלט בדקה ה- 90 להזמין גם את המשפחה וגם את החברים הקרובים ביותר, לאירוע שעלמה מכינה.

ופה כבר מצב הסטרס שלי עלה רמה, אבל הכל כבר הוחלט, הכל כבר נסגר, עלמה כבר הפיקה אירוע, בדיוק לפי הטעם שלה.
וביום האירוע, כשכולנו לבושים בגדים חדשים ומהודרים, הגענו ביחד לסשן צילומי משפחה ומגנטים שעלמה ארגנה לנו.
המקום היה מלא בבלונים בצבעים של תכלת ו"נגיעות" של ורוד, ודוכנים של נקניקיות והמבורגרים, סוכר ותירס, היו מפוזרים בכל הגן,
לאט לאט התחילו להגיע אנשים, המסיבה התחילה, הדיג'יי ניגן את המוזיקה של עלמה, מכונת עשן פיזרה עננה לבנה לכל עבר, הילדים וגם המבוגרים עמדו בדוכנים, הפעלות, משרוקיות, תחרויות, דוב פנדה ענק שרקד באמצע הרחבה, עגלה עמוסה בארטיקים שחולקה לכולם, אבל השיא של ערב היה מבחינתי, הרגע בו נקראתי, ביחד עם דריה ועלמה, אל המטבח, שם חיכתה לנו עוגה (שעלמה תכננה והזמינה מראש), עוגת קומות גבוהה ועליה זיקוקי ענק:
"מה שקורה עכשיו", הסבירה לנו מנהלת האירוע "זה שאתה, אבא, מחזיק את העוגה, וביחד עם עלמה, בקריאה של הדיג'יי, אתם יוצאים החוצה למרכז רחבת הריקודים".
מאחוריי ראיתי עובדות של המקום, עומדות בהיכון, כל אחת מהן מחזיקה זיקוק בידה, וכשהדיג'יי קרא "ועכשיו הרגע לו חיכינו! קבלו את עוגת בת המצווה!", צעדתי החוצה, דרך הדלתות, מלווה בעלמה ודריה לידי, כשחבורת נערות בנות 17- 18 מחזיקות סביבי זיקוקים דולקים, וכך כמו בחלום אני יוצא החוצה ומוצא את עצמי עומד במרכז המסיבה, מסביבי עשרות ילדים בני 12, חברים ומשפחה, אני מחזיק עוגת קומות, נערות עם זיקוקים מאחוריי, ומלמעלה נופלים עליי גזירי נייר לבנים, או בשמם המקצועי – קונפקטי.

ואני עומד שם ופשוט לא מפסיק לצחוק:
צחוק כזה שהמורה בבית ספר הייתה מוציאה אותנו החוצה כדי להירגע, וגם שם מחוץ לכיתה לא היינו מצליחים. צחוק מלא מכל הלב, צחוק של אושר.
אני נמצא בסיטואציה שכל כך זרה לי, שהיא כל כך לא אני, אבל בלי שום סיבה הגיונית – פשוט כיף לי. הכי כיף לי.
אני מאושר, אושר נקי כזה, רגע של נוכחות.

ואז הדיג'יי קורא לכולם לחזור לרקוד, אני מניח את העוגה על השולחן שמיועד לה, וכולם נעמדים סביבה מסתכלים, מתפעלים, מצלמים.
ואני מבין משהו: שבחיים לפעמים, להיות באזורים חדשים, כאלו שהם הכי לא אנחנו, לפעמים יש בזה איזו שהיא מתנה.
כאילו משהו, שמבלבל את הכבלים, הדפוסים, המחשבות הרגילות שלנו.
משהו שבדרך אחרת, לא צפויה, מצליח לגעת לנו ישר ברגש הכי עמוק שלנו, נותן מקום לעוד חלק בנו.
ואולי בגלל זה בכלל יש את החג הזה, את חג הסוכות, שפעם בשנה מוציא אותנו מהבית שלנו, מהמקום המוכר שלנו, למקום אחר.
כי אולי שם, יש מתנות שאנחנו לא יכולים לקבל במקום הרגיל שלנו.

וכשצעדתי בחזרה, לשני חברים טובים שחיכו לי קצת מחוץ לרחבה, אחד מהם הביט בי במבט ציני, ולחש לי באוזן: "צילמתי אותך עם העוגה והזיקוקים", אמר, והוסיף בצחוק, "אם לא תעביר לי עוד היום מיליון שקל, אני מפרסם אותה".
ואם מאיימים עליך, הדרך הכי טובה זה להתוודות.

כנות – להיות בתוך הרגע
בתמונה: יש את זה גם במגנט