כנות – הפרדה לשם השלמה, בין תחושות למעשים.

היא נכנסה אליי למשרד נסערת: "זהו, אני לא מסוגלת יותר, נגמר לי הכוח, אני פורשת!"
"מה קרה?" שאלתי מייד, אני רגיל שהיא תמיד נכנסת מחייכת.
"זו תהיה עכשיו הפעם השלישית שאני עושה את האירוע הזה. שלישית! בפעם הראשונה הבנתי: אני אתרגש, אפגוש פחדים, חרדות, תחושת חוסר ביטחון, חוסר ערך, ובאמת פגשתי אותם. יומיים שלמים שכבתי במיטה כואבת לפני האירוע, הפחדים הציפו אותי, ממש עד יום האירוע עצמו.
אפילו בפעם השנייה הייתי מוכנה לזה, ואכן גם אז, פגשתי חרדות, חוסר ביטחון, פחדים, חוסר ערך, שוב שכבתי במיטה יום קודם. הגיוני.
אבל עכשיו, כשהגיעה הפעם השלישית, ושוב אני מתחילה להרגיש את כל הקולות האלו עולים, ואני מבינה שאני שוב הולכת לפגוש את כל התחושות והרגשות האלו, אני יודעת שאני כבר לא יכולה לעמוד בזה. זהו".
"תגידי", שאלתי, "ובאירוע עצמו? את נהנית?"
"אתה הולך לעשות לי קואצ'ינג עכשיו? להראות לי שהסבל שווה את הפרס? כי אני אין לי כח לשטויות האלו. אני אומרת לך את האמת".
"ממש לא", עניתי, "באמת מעניין אותי לדעת אם מהדבר עצמו, את כן נהנית".
"כן, מאד", היא ענתה לי "זה אולי הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם".
"ואיך התחושה אחרי זה?", שאלתי, "תחושה נהדרת", השיבה, "תחושה טובה, אני תמיד נשבעת לעצמי שאני הולכת לעשות עוד מלא כאלו, ואפילו ביום שאחרי אני מרגישה כך, רק שכשהאירוע מתרחק ממני, שוב התחושות והפחדים עולים".
"לאן אתה חותר בעצם?" שאלה, ואני אמרתי: "רק עוד שאלה אחרונה: אם עכשיו תבטלי את האירוע, איזה תחושות תפגשי?".
היא הסתכלה בי ושתקה.
שתיקה ארוכה עם דמעות בעיניה:
"אני ארגיש בדיוק את אותם רגשות", ענתה אחרי דקות ארוכות. "אני אגיד שאין לי ערך, ואיך וויתרתי, ושאני פחדנית ולא שווה, ובטח אשכב לפחות יומיים במיטה. בדיוק באותו מצב".
והוסיפה: "אני מבינה לאן אתה חותר, גם אם אני אעשה את האירוע, וגם אם אני אוותר, בשניהם אני הולכת לפגוש את אותן תחושות לא נעימות".
"זה בדיוק העניין", אמרתי לה, "התחושות של החוסר ערך והחוסר ביטחון, הם קולות שיש לנו בתוך הראש. אולי מהילדות, אולי מעצם היותנו בשר ודם, בני אדם. הן לא באמת קשורות למעשים שלנו, לפעולות שלנו".
"זה נורא עצוב", היא אמרה לי פתאום. "אין תקווה".
"להיפך", עניתי לה, "זה משמח. יש בזה המון תקווה. כי אם זה לא קשור למעשים שלנו, זה אומר שאנחנו חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים.
אם בכל מקרה אנחנו עומדים להרגיש את התחושות האלו, וזה לא קשור למציאות שלנו, אז אנחנו בעצם עובדים ב- 2 מישורים מקבילים:
מישור אחד שמסכים להרגיש את כל מה שעולה, נותן לו מקום, ומשם גם ריפוי.
ומישור שני, שמסכים לעשות את מה שעושה לו טוב, את מה שליבו חפץ. מסכים לפעול בלי לפחד יותר מהתחושות האלו".
היא הקשיבה לי, וחיוך גדול עלה על פניה.