"היא חייבת שכולם יעשו בדיוק, אבל בדיוק מה שהיא אומרת",
אני מרכל עליה אחרי שהיא נרדמת.
אני אומר את זה בנימה מתמרמרת, אולי אפילו קצת מאשימה,
בשעה שהיא כבר ישנה לה במיטה, יפה ונינוחה עם פנים של מלאך,
כאילו בשעה האחרונה היא לא מחתה כמעט נגד כל מה שהוגש לה.
טוב היא הרי יודעת בדיוק מה היא רוצה:
מה המוצץ הספציפי שהיא צריכה כרגע, איזה טמפרטורה צריכה להיות לתה שלה, ואיזה בובה מעשרות הבובות שלה קוראים תינוקת, ורק תינוקת ישנה איתה היום במיטה.
"טוב, אתה יודע איך זה, תפוחים ועצים smile emoticon"
היא עונה לי מחוייכת, למרות שזה היה ברור לשנינו שהיא קצת סונטת בי עכשיו,
ואני מצידי לא נשאר חייב – "תכל'ס", אני עונה לה, "הכי תפוח ועץ",
ורואה שהתשובה שלי מפתיעה אותה, כי היא מזדקפת במקומה מרוצה ומחייכת,
ואז אני ממשיך: "את באמת שתלטנית שחבל על הזמן"
ובלב אני יודע בדיוק מה זה מפעיל אצלה.
"התכוונתי שאתה העץ", היא אומרת, קצת פחות מחייכת עכשיו,
אולי אפילו קצת כועסת על זה שנפלה בפח שלי, שוב,
ועל כך שלא הודיתי באשמת העץ שאני,
ואני שומע שהיא מסננת לעצמה, בעודה ממשיכה לקפל כביסה בשתיקה: "איזה טיפוס…".
"רגע, במה בדיוק אני שתלטן?" אני שואל,
הפעם לא בשביל להרגיז, רק בשביל להבין,
טוב אולי גם קצת בשביל להרגיז,
והיא מצידה, לפני שסיימתי את המשפט כבר פוצחת בדוגמאות,
הרבה דוגמאות של שתלטנות שלי, שנדמה שכולן רק חיכו לצאת החוצה לאוויר העולם,
כולן טריות מהיום.
ואני, לא מבין, מה, היא רושמת אותן לעצמה?
"אבל שימי לב" אני אומר, "זה ששמת לב בכלל שאני שתלטן, זה הכי מעיד על כך שאת השתלטנית מבין שנינו,
הרי אם לא היית רוצה לשלוט לא היית שמה לב בכלל שהשתלטתי".
"טוב זה לא מוביל לשום מקום", היא פוסקת כשפניה לארון, בעודה מחלקת את הכביסה המקופלת במדפים המתאימים,
ואני, מנסה להיות אופרטיבי, מציע: "אולי נחליט שאנחנו עושים יום מה שאת אומרת, ויום מה שאני?"
למרות שבליבי אני יודע שאין מצב שהיא תסכים,
הרי יש נושאים שהיא בחיים לא תיתן לי להחליט עליהם –
היא לא סומכת עליי שם ב- 100 אחוז, רובם אגב קשורים לביטחון הילדים (וזה לא שאני לא אחראי, היא פשוט מאוד חרדתית ולכן המילה שלה חייבת להיות האחרונה).
והיא, בעודה מסיימת להניח את הפריט האחרון בארון, מסתובבת ואומרת: "אתה הרי יודע שזה לא יעבוד",
ושנינו פתאום מחייכים.
"אני עייפה" היא אומרת אחרי שצחצחנו שיניים, ונכנסת מתחת לשמיכה.
היא מכבה את המתג שלראשה, לוחשת לי "אני אוהבת אותך", מנשקת את השפתיים שלי ומפנה אליי את הגב,
רק בשביל לקבל חיבוק.
אני יודע כבר איך היא אוהבת להירדם, אז אני מחבק אותה ממש קרוב וצמוד,
והיא מצידה מתמקמת בצורה שנוחה לי לברכיים, היא יודעת בדיוק מה אני צריך בשביל להירדם.
"אני גם אוהב אותך" אני לוחש, אבל היא כבר ישנה,
אני מנשק אותה על הלחי, מרחרח לה קצת את הצוואר, ונרדם גם.
כנות זה לפעמים, פשוט, להסתכל על הילדים שלנו, ולראות אותנו.
שיעור באהבה עצמית.