לפני יותר מעשור, כשהייתי שכיר,
אני זוכר את עצמי מגיע בבוקר לעבודה,
מטפס את המדרגות לכיון המשרד,
וחושב על זה שעוד 10 שעות אני ארד אותן שוב,
רק כדי לחזור ולטפס אותם שוב למחרת בבוקר.
–
"מה הטעם של כל זה?" הייתי חושב לעצמי,
ואני זוכר שערב אחד, כשההורים שלי היו אצלי,
ואני בדיוק חזרתי מעבודה,
עלמה עוד לא הייתה בת שנתיים ואורי נולד כמה שבועות קודם לכן,
נכנסתי הביתה והסתכלתי על כולם:
עלמה בכתה,
אורי גם,
ההורים שלי העירו הערות,
דריה ישבה על הספה והביטה בי עם פרצוף מזוגג,
ואני חשבתי לעצמי, "אלו החיים? זה נקרא שהשגתי הכל?".
עבודה טובה, בית משלי, אישה וילדים.
זה הסיפור?
–
היה לי אז מסלול מאוד ברור, ובמסלול הזה היו יעדים:
להתקדם בעבודה, ולא משנה כמה שעות עבודה זה דורש.
לקנות בית, להחזיק רכב חדש, להתקדם לתפקיד יותר יוקרתי.
לעמוד בכל הסטנדרטים שהחברה סביבי מכתיבה לי.
ולא משנה מה השגתי, או לאן הגעתי,
ישר באותה רגע נולד לו יעד חדש.
ובשביל להגיע ליעד החדש, כל האמצעים היו כשרים בעיניי:
התאמצתי, שיקרתי, והקרבתי את הזמן עם המשפחה והחברים שלי.
–
ובעצם, מה באמת חיפשתי?
חיפשתי ערך,
חיפשתי שיראו אותי,
שיאהבו אותי,
שיקבלו אותי,
שיגידו לי שכמו שאני זה טוב,
זה ראוי,
שכמו שאני – אפשר לאהוב אותי:
ההורים שלי, ההורים של אשתי, השכנים שלי, החברים שלי, הבוסים שלי, אני.
–
אבל הם לא נתנו לי את זה.
אולי לרגעים, אולי לכמה שעות של השגת היעד.
אולי כלפי חוץ זה היה נראה שאני שם, שאני ראוי,
אבל מפנים,
סופה גדולה התרחשה.
מעבר לעבודה, שתמיד היה בה יעד לא מושג,
היה גם תמיד הפחד,
הפחד לאבד את הכל,
הפחד שיגלו מי אני באמת,
מתחת לתואר או להישג,
שיגלו ששיקרתי, שיגלו כמה אני בעצם מתאמץ.
פחדתי שידעו מי אני באמת,
כי אז,
אף אחד לא יאהב אותי,
אני לא אהיה ראוי,
אף אחד לא יקבל אותי.
–
אז למרות שהיו בי קולות (לרוב שקטים מאוד),
שקראו לי לדרך אחרת,
שקראו לי להיות מי שאני באמת,
להפסיק לשקר, להפסיק להתאמץ, להפסיק להחזיק דמות,
התעלמתי מהם באלגנטיות,
ובתקופות מסוימות כשהייתי חזק על המסלול,
השתקתי אותם לחלוטין.
–
אבל כמו בחיים האמיתיים,
דברים השתנו מתישהו,
ומסלול החיים הפרטי שלי שלח אותי למסע.
שם, בדרך, מצאתי את הכנות,
היא נתנה מיקרופון לכל הקולות שלא העזו לפצות פה במשך שנים.
היא נתנה לי אישור, אהבה, קבלה של הרגע שהייתי בו.
היא לא ביקשה ממני יעדים, או להיות בכל מיני מקומות,
היא רק אמרה לי שאני, בדיוק כמו שאני, זה מעולה.
שאני ראוי לאהבה.
שאני ראוי לקבלה.
שהמקום שאני נמצא בו, זה המקום הכי טוב בשבילי.
–
מתוך מקום של אישור, קבלה, ואהבה של עצמנו,
נולדה לה תנועה חדשה:
בעסק שלי, בזוגיות שלי, בהורות שלי, עם החברים שלי.
תנועה מתוך כנות,
שמאפשרת לאלוהות לדבר דרכי,
וכל רגע – הוא היעד שלי,
כך שאני בעצם בהגשמה מתמדת.
–
היום בערב, אצלנו בבית בפרדס חנה,
אקיים מפגש בנושא מודל הכנות,
ואתם לא מבינים באיזה התרגשות אני.
זה מתאים לכולם, לא רק לעסקים.
מחכים לראות אתכם,
בואו באהבה.
ושתהיה לנו שנה של של תנועה מתוך קבלה.