במשך שנים האמנתי כי אני זה תוצאה של כל מה שקרה לי בחיים.
אבא אמא, ילדות, חוויות טובות יותר, חוויות טובות פחות.
בקיצור אני = תוצאה של מה שהיה.
ו"אני" מחולק לתכונות טובות יותר ותכונות טובות פחות:
כשאת הרעות אני צריך לתקן ולדייק, על מנת שבעתיד אני אוכל להיות אדם טוב יותר.
ואיך אני מתקן אותם?
אני מתקן אותם על ידי זה שאני מבין ממה הם נוצרו, מה הסיפור שלהם, מה גרם לתכונה איקס להיות כזו, והבנה והכרה בהם תתקן אותם.
אני מתאר לעצמי שכולכם יודעים על מה אני מדבר…
אבל מה היה קורה אם היינו מתיחסים לכל התכונות האלו שיש לנו, כמתנות? ככלים שניתנו לנו?
ואת כל החוויות שחווינו בחיים, כאל סיטואציות שנועודו לשייף את הכלים האלו? להשביח את המתנות האלו?
מה היה קורה אם לא היינו מנסים לתקן את התכונות שלנו, גם לא את השליליות, אלא להפך? להשתמש בהם בכל העוצמה שלנו?
איך החיים שלנו היו נראים אז?
איך העסק שלנו היה נראה אז?
איך הזגיות שלנו הייתה נראית אז?
איך ההורות שלנו הייתה נראית אז?
רק תדמינו את זה…
התכונות שלכם, גם הגרועות ביותר, אלו הן המתנות שלכם, הכלים הכי טובים שלכם.
וכל החווית שלכם מהחיים, הטובות והרעות והרעות מאוד, כולן תפקידן רק לאמן את המתנות שלכם, ולהשחיז את הכלים שלכם.