הדרך, היא היעד הכי חשוב

בתהליך של שיווק העסק, לפעמים אנחנו צריכים לעמוד בפני אתגרים, שמפעילים את המערכת הרגשית שלנו:
לדוגמא לצלם סרט תדמית, שדורש מאיתנו לעמוד מול מצלמה, ולדבר על כמה אנחנו טובים.
או לעמוד מול קבוצת נטוורקינג, ולתת שם פיץ' קצר על העסק שלנו ולמה כדאי לעבוד דווקא איתנו.
או לשבת ולכתוב את דף האודות לאתר שלנו, עמוד אחד עם 400 מילה, שאמור לסכם את כל החיים שלנו.
***
והרבה פעמים, אולי אפילו לרוב,
ההתמקדות שלנו, העבודה שלנו, נעשית סביב האירוע עצמו, הרגע עצמו:
איך היה הצילומים? יצא טוב או לא?
איך יצא הפיץ' בסוף? קיבלתי מחמאות? מישהו פיהק?
האם ניגשו אליי לקבל כרטיס ביקור? העמוד נחיתה זכה למחמאות? אני אעמוד בדד ליין? עמדתי? בונה האתרים נתן לי הערות או לא?
***
והתוצאות – הן באמת חשובות. זה נכון.
אבל יש שם עוד משהו אחד, שחשוב לשים אליו לב, ואלו המקומות הרגשיים שאנחנו פוגשים בדרך.
הרי בשביל להצליח לעשות את הדברים האלו, בלי מאמץ, אנחנו צריכים לפגוש את המקומות הרגשיים שנוצרים מהמפגשים האלו, ולעבוד איתם.
ובשונה מהתוצאה של רגע האמת – האם לקחו כרטיס ביקור שלי או לא,
בעבודה של הרגש, מרבית העבודה נעשית דווקא לפני רגע האמת:
ביום שלפני הצילומים, אותו יום שבו כואבת לנו הבטן, או הגב התחתון,
בחצי שעה שאנחנו ממתינים שיגיע התור שלנו לדבר לפני כל הקבוצה,
דווקא שם, בהתרגשות הזו,
כשאנחנו יודעים שמחר בבוקר נקום לבוקר של כתיבת "אודות",
אלו הרגעים בהם העולם הרגשי שלנו משמיע את עצמו.
אלו הרגעים בהם אנחנו יכולים להרגיש את הכאב, לתת לו מקום, לחבק אותו, לדבר איתו, לראות מה מפעיל אותו.
אלו הזמנים שאנחנו בעבודה על המישור הרגשי.
***
והרבה פעמים אני קולט, שהרגעים האלו שלפני,
לפני העשייה עצמה,
הם הסיבה לעשייה!
בשבילם יצאנו בכלל למסע הזה,
רק בשביל לפגוש שם את כל הרגשות שלנו,
את כל המקומות שעלו לריפוי,
כל המקומות שנגדל דרכם.
ואם נבין את זה,
בזמן אמת של הלפני,
אז כל ההתרגשות הזו תפנה את מקומה לעבודה והתבוננות, מה שיקל לנו על העומס הרגשי ותופעות הלוואי שלו.