השבוע אני לקחתי את איימי מהגן.
איך שהגעתי היא התחילה לבכות: "אני רוצה שאמא תבוא לקחת אותי".
"אמא בעבודה", אמרתי לה, "היום זה אני".
אחרי שכנועים רבים היא הסכימה ברוב טובה לבוא איתי לאוטו.
"אני רוצה גלידה" היא צועקת עליי.
"קודם נלך לאכול צהריים בבית, ואולי אחרי זה בערב אני אקח אותך לאכול גלידה", אני עונה.
לא ! גלידה עכשיו! היא עונה לי ומתחילה לבכות
"אבל למה לבכות" אני שואל, והיא ישר בוכה חזק יותר "גלידה גלדיה גלידה"..
"בסדר גלידה" אני עונה והולך לקנות לה גלידה.
איך שהיא מסימת את הגלידה היא מבקשת עוד אחת.
"עוד גלידה עוד גלידה" היא דורשת, ואורי שלא רצה לגמור את שלו, מציע לה.
ואני שבהתחלה אומר: "לא מה פתאום", עם עוד דרישה ובכי מתרכך ומסכים, "בסדר קחי עוד לק אחד מהגלידה של אורי ונזרוק אותה לפח".
"על הידיים עד האוטו"! היא דורשת מייד אח"כ.
ובלב אני יודע, היא לא כועסת עליי אלא על אמא שלה, שלא היא באה לקחת אותה היום אלא אני.
וזה אני עכשיו שצריך לתת לה להרגיש שאני ראוי לאהבה שלה, ולהיענות לכל הדרישות שלה.
רק שבדרך תחת כל הצעקות והבכי, משהו בלב שלי גם מתחיל להתעורר.
"לא רוצה" אני כבר צועק בתוכי, "תאהבי אותי את, כמו שאני. למה אני חייב לקנות לך גלידה, ולקחת אותך על הידיים, רק בשביל להיות ראוי לקחת אותך מהגן?".
אבל אני כמובן המבוגר האחראי, אז אני מרים אותה על שתי הידיים, בזמן שהיא צועקת עליי :"לא ככה ורק ככה".
ורק כשאני מחזיק אותה בדיוק בתנוחה הנכונה, היא לרגע אחד לא רוטנת.
אבל אז נכנסים לאוטו, והיא לא רוצה להיחגר, ועל זה אני כבר לא יכול לוותר, והיא צורחת ובוכה ולא מסכימה.
ואז כשהרגש שלי כבר עולה, ואני מרגיש מולה כמו מישהו שלא משנה מה הוא עושה, היא אף פעם לא מרוצה ממנו, מישהו שלא ראוי לאהבה, אני פתאום מבין, שאני לא נותן מקום לרגשות שלה.
שבמקום לתת לה להרגיש ולכעוס, אני שוב מנסה לתקן, לסדר, רק שהכל יהיה בסדר, רק שלא יהיה בכי וכאב.
אז אני עובר לשבת לידה מאחור ובזמן שהיא בוכה ורוקעת ברגליים, אני שואל אותה אם היא נעלבה שאמא לא באה היום, והיא בוכה חזק יותר.
כי בבוקר דריה חשבה שהיא תיקח אותה , אבל בסוף נכנס לדריה עניין דחוף בעבודה, ולי היו כמה שעות חופשיות, ויכולנו להתחלף, ואיימי הופתעה.
אני אומר לה שזה בסדר שהיא כועסת, שאני מבין מימה היא נעלבה, ושמותר לה לבכות ולכעוס.
שאמא מצטערת וגם אני, ושאני שמח שבאתי לקחת אותה, שאני אוהב אותה ושאמא עוד מעט תגיע, ותיתן לה חיבוק גדול ואוהב, ואם זה בסדר שאני אחבק אותה עכשיו ואתן לה נשיקה?
ואז היא נרגעת ומסכימה לי לחבק אותה.
ושהיא נרגעת גם אני נרגע, כי אז גם אני מרשה לעצמי להרגיש את הרגשות של הדחייה שעלו בי.
כי ברגע שהיא מרגישה דחיה, היא ישר משדרת דחיה.
רגשות לפעמים זה כמו אנרגיה, שעוברת מאחד לשני, עד שמישהו מסכים להרגיש את זה.
כן היא רק בת רבע לשלוש אבל הרגשות שהיא מעלה בי, אין להם גיל.
וכך אנחנו יושבים באוטו מתחבקים, כל אחד ורגשותיו, והרגשות שלנו ביחד.
מאותו רגע היה לנו אחה"צ נפלא.