אתם הכי מושלמים בעולם

לפני כמה ימים הלכתי עם עלמה לטיול רגלי.
בדרך היא סיפרה לי על ציור שהיא ציירה לאיזה תערוכה בבית הספר, ושהיא לא בטוחה אם הוא מספיק טוב.
"אני ראיתי אותו"? שאלתי,
"עוד לא" היא ענתה.
"אז תראי לי אותו ואני אגיד לך איך הוא לדעתי"
אמרתי לה, אבל היא רק חייכה והמשיכה ללכת
"מה?" שאלתי, "כלום" היא ענתה
"נו תגלי, מה?" התעקשתי
"לא משנה, אתה תיעלב"
"ממה יש לי להעלב"?
לא הבנתי
ואז היא הסבירה :
"מזה שאתה תמיד אומר לי שאני הכי יפה, ושהציורים שלי הכי יפים, ושאני רוקדת הכי טוב…
אז אתה יודע, אני כבר יודעת מראש שתגיד לי שהציור שלי מהמם ומתאים,
ותכל'ס גם אחרי שתענה לי אני לא אדע אם הוא באמת מספיק טוב או לא.
"אני צריכה לשאול מישהו אמיתי".
"אמיתי?" ניסיתי להבין,
"כן מישהו שרואה את המציאות כמו שהיא".
את הדרך הביתה המשכנו בשתיקה.
"נעלבת?" היא שאלה,
"לא נראה לי", עניתי, "אני פשוט חושב שיש לי מחשבות שאני צריך לחשוב".
והאמת שבמשך 3 ימים אחרי זה חשבתי כמעט רק על זה.
יכול להיות, שבזה שאני כל הזמן מפרגן לילדים שלי, אני בעצם גורם להם לא לסמוך על הדעה שלי יותר?
והאמת שאחרי הרבה מחשבות, הגעתי למסקנה שדווקא יכול להיות שזה לא הכי טוב להם, ועדיין, זו הכנות שלי.
כן – לאוזניי היא שרה מקסים,
בעיניי היא יפה טובה וחכמה
ואני בטח אחשוב שהציור הזה חייב לעלות בתערוכה.
אז אולי האהבה שלי עיוורת,
אבל מה זה באמת יפה? מה זה באמת חכם? מה זה טוב?
אלו לא מילים אובייקטיביות מלכתחילה,
אלו מילים שמביעות התפעלות, רגש, תחושה, אהבה.
אז נכון – הורים זה לא הדבר הכי אובייקטיבי בעולם,
אבל אולי הוא לא צריך להיות כזה.
אולי זה דווקא ממש טוב שיש מישהו שם, שבעיניו אתה תמיד הכי הכי.
מצחיקה היא אהבה.