אנחנו משתנים

יש לי לקוחה, בעלת חברה לייעוץ ארגוני.
היא פנתה אליי כדי לעזור לעסק שלה לזוז, כי למרות שהוא קיים כבר כמה שנים, היא מרגישה שהוא עומד במקום, ולא מצליח לגדול.
***
וכשהתחלנו לדבר היא סיפרה לי כל מיני דברים, לכאורה לא קשורים:
היא סיפרה שהיא מאוד עסוקה בשילוב בין בית לעבודה.
שהיא מעדיפה שלא לנסוע לפגישות עם לקוחות אלא לנהל את הדברים מהמשרד.
שיש לה אשת מכירות, אותה היא שולחת לכל הפגישות, והיא עושה את כל ניהול התהליך.
שהיא עובדת המון שעות ומאוד אוהבת את העבודה שלה.
וגם, שרוב החיים שלה היא הייתה בחורה רזה, וב- 5 השנים האחרונות, מאז הלידה האחרונה, היא עלתה 20 קילו שמסרבים להיעלם.
***
ובאחת הפגישות ניסיתי להציע, בעדינות, שאולי כדאי שמדי פעם גם היא תצא לפגישות עם לקוחות חשובים, או ואסטרטגיים, ככה להרגיש את השטח.
אבל היא ממש התרגזה עלי, ואמרה לי שאני לא מבין שאין לה זמן לזה והיא עמוסה בעבודה שמסביב,
ושהיא לא הגיעה אליי כדי לחזור אחורה בזמן ולהיות מישהי שמתרוצצת בין משרדים בשביל לקבל עבודה!
אוקיי, מיד הבנתי שנגעתי בנקודה רגישה ולכן הרפיתי,
ניסינו לדבר על דרכים אחרות לקדם את העסק אבל שנינו הרגשנו שהשיחה מאותה רגע לא ממש עובדת, ובסיומה היא יצאה מחדרי עם מצב רוח לא בשמיים.
***
ובאותו ערב היא שלחה לי הודעה שהיא מתנצלת, שהיא לא יודעת מה גרם לה להתפרץ כך, ואני הרגעתי אותה, כתבתי לה שזה בסדר, כנראה שנגענו בנקודה רגישה, וסיכמנו להיפגש שוב.
ובפעם הבאה, רק כששאלתי מה שלומה היא התחילה לבכות, ובין היבבות אמרה "אני מתביישת באיך שאני נראית, אני מרגישה שאני חיה בגוף של מישהו אחר, אני שונאת את עצמי",
ואז המשיכה והסבירה, שהיא מפחדת שלקוחות מהעבר שלה, יראו כמה השמינה, ושהיא יכולה רק להסתתר מאחורי המחשב כרגע.
"מה הכי מפחיד אותך?" שאלתי והיא אמרה "שהם יגידו לי שהשמנתי, או גרוע יותר, לא יגידו וסתם יגחכו בליבם",
וסיפרה שהיא הייתה ילדה שמנה, אחרי כן רזתה ומאז שהיא השמינה כל הילדות חזרה אליה.
היא גם הראתה לי באתר שלה את התמונה שלה, בעמוד האודות, והוסיפה: "אתה יודע כמה זוויות צילמנו את התמונה הזאת עד שמצאנו פריים שבו אני נראית לא שמנה??"
וסיימה "אם הם כולם יידעו שאני שמנה אני אמות, אני מעדיפה שהעסק שלי ייסגר ושזה לא יקרה".
***
בפגישה הזאת רק הקשבתי, נסיתי להכיל את כל הרגשות שלה, את המקום הפצוע הזה, את הכאב שלה,
אבל כשחזרתי הביתה לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה, שמחתי שהיא הייתה כנה עם מה שבאמת גורם לעסק שלה לעמוד במקום, והרגשתי שהכנות הזו יכולה לאפשר לנו להתקדם.
חשבתי מה יכול להיות הפתרון הכי נכון בשבילה, מה יכול לשחרר את הכאב הזה שהיא חשה, אבל ידעתי שיש כאן תהליך אישי לחלוטין,
שאני לא באמת יכול להציע לה כלום, רק להיות עבורה במקום שמקשיב, במקום שעוזר לה להתבונן בכנות, במה שיש כאן ועכשיו
***.
חלפו שבועיים מבלי שנפגשנו , ובפגישה הבאה היא נכנסה למשרדי מחוייכת מאוזן לאוזן.
היא הסתפרה ? חשבתי לעצמי, או שינתה משהו? לא ידעתי להסביר אבל הרגשתי כאילו מישהי חדשה נכנסה למשרדי,
ולפני שהספקתי לדבר היא מייד אמרה: "תקשיב רועי, זהו, אני החלטתי ללכת עם הגישה שלך עד הסוף!".
"מה זאת אומרת?" שאלתי
והיא ענתה "נכון שאתה אומר שאם אנחנו בכנות, במקום שאנחנו באמת נמצאים, אז הפחד לא יכול יותר לאיים עלינו? אז אחרי כמה ימים שלא הפסקתי לבכות בבית , התקשרתי לאשת המכירות שלי והודעתי לה שאני מגיעה איתה לפגישה עם הלקוח הכי גדול שלנו. תקשיב היא הייתה בהלם!!"
"באמת?" חייכתי אליה, "ו"?
"ואז הלכתי למספרה קניתי בגדים והגעתי לפגישה.
הכנתי לי נאום כזה , על כך שהשמנתי קצת ושזה בסדר , הוא לא צריך להתבייש להגיד לי את זה, אבל מייד כשנכנסתי קלטתי שאין שום צורך שאתנצל,
כי הוא עצמו, הלקוח שלי שאני מכירה כבר שנים, הוא גם כן ממש השתנה: השיער שלו הלבין, נהייתה לו חצי קרחת באמצע הראש , וגם הוא השמין!
איך שבחנתי אותו הוא שאל "מה, רואים שהזדקנתי, הא?" וצחק,
וגם אני צחקתי, זה היה לי כל כך נעים להבין שלא רק אני השתניתי,
שכולנו משתנים כל הזמן".
היא סיפרה וצחקה צחוק של שחרור אמיתי,
ואז הצהירה בקול "אני מה זה חוזרת להיפגש עם לקוחות, חבל על הזמן ! אני מתה על זה, אני אוהבת להרגיש את האש הזאת , זה היה כל כך חסר לי!"
***
הטקסט פורסם באישור הלקוחה
בעילום שם ועם שינוי של כמה פרטים
*******

כנות – כי כיף לשחרר דברים