איימי שלי אוהבת לשים פלסטרים על פצעים.
גם על כאלו שהיו ואינם כבר ממזמן.
"אבא" היא אומרת לי, ועושה פרצוף עצוב וכאוב
"כואבת לי הרגל"
איפה? אני שואל
"פה בפצע" היא עונה לי, ומתאמצת להראות לי מה יש שם וכמה זה כואב לה,
אני רוצה פלסטר! היא פוסקת
ואני ישר יורד על הברכיים,
נותן לה נשיקה בפצע,
ומביא לה פלסטר כמובן,
ולפעמים מוסיף – "אוי, זה כואב לך נכון?"
"כן" היא מהנהנת בבטחון,
ואז אני שם את הפלסטר ומוסיף עוד נשיקה.
והשבוע בזמן שישבתי מול המחשב ועניתי למיילים, והיא שיחקה בבובות שלה,
פתאום שמעתי אותה קוראת לי : "אבא, כואבת לי הרגל!".
"באמת איימי?" שאלתי, "באמת כואבת לך הרגל? שאלתי והבטתי לה בעיניים,
והיא שתקה, חושבת מה לענות
"את אוהבת שכואבת לך הרגל?"
והיא המשיכה לשתוק,
לא מבינה למה אני לא שואל את השאלות הרגילות ונותן את התשובות הרגילות …
"מה כיף בזה שכואבת לך הרגל? המשכתי לשאול
והיא הביטה לי עמוק בעיניים "זה כיף שנותנים נשיקה, חיבוק ושמים פלסטר".
הרמתי אותה על הידיים, נישקתי אותה מלא, חיבקתי אותה, ושמתי לה כמה וכמה פלסטרים על כל מיני מקומות.
ואחרי שהיא חזרה לשחק בבובות והסתכלתי עליה עם כל הפלסטרים,
שוב נזכרתי:
כאב הוא, גם, בקשה לאהבה.
הבנתי שכל פעם שעולה בי כאב, זו בעצם בקשה שלי לאהבה, וכמה חשוב שאני אתן לי את האהבה הזאת, שקוראת לי דרך הכאב שלי.