השבוע איימי יצאה לשחק בחוץ עם עלמה ואורי, ואני נשארתי לקרוא ספר בסלון.
לא עברו יותר מ- 10 דקות
ואני שומע את איימי צועדת בוכה לכיוון הבית כשאורי ועלמה מלווים אותה.
"אבא נפלתי יש לי פצע" היא בוכה, עלמה מחזקת את דבריה
"כן אבא איימי נפלה וקיבלה מכה ביד"
"איימי בוא תראי לי" אני מציע,
אבל היא בוכה חזק, לא מוכנה שאני אפילו אתקרב אליה,
אורי נותן לה את היד השנייה, בואי לאבא הוא אומר, "שרק יראה מה קרה",.
הם מתקרבים אלי ביחד, יד ביד, כשהיא בוכה וכואבת את הפצע,
היא משיטה את היד מולי, ואני רואה שכל היד של מכוסה חול וחצץ,
"אבא תראה איזה פצע" היא בוכה.
עלמה מלטפת לה את הראש.
"בואי נשטוף אותו?" אני שואל, "אבל זה כואב" היא בוכה,
אני אשטוף לך את זה ממש ממש עדין, אני מבטיח,
"אבא זה יכאב לי", היא מייבבת
"אבא מאוד עדין" עלמה מסנגרת עליי,
"איימי אבא יעשה את זה בקצב שלך", אורי מוסיף
לקחנו אותה שלשותנו לכיור,
שטפתי לה בעדינות רבה את היד,
כשאורי ועלמה מחזיקים אותה ומנשקים אותה, והיא בוכה מכאב.
רק כשכל החול והחצץ ירדו מהיד,
ראינו פתאום,
שמתחת להכל בכלל אין לה פצע.
היא נפלה, היד התכסתה בחול וחצץ אבל לא קיבלה פצע.
עלמה הסתכלה המומה, ואז גם אורי,
ואז איימי אמרה: "אבא אין לי פצע, תראה אין לי פצע" היא אמרה שוב ושוב,
והתחילה לצחוק, ולשיר ולרקוד.
"אין לי פצע אין לי פצע",
ואורי ועלמה רוקדים ושמחים ביחד איתה
ואני הסתכלתי עליהם מהצד,
על המעבר הזה מעצב וכאב, לשמחה וגיל,
וחשבתי לעצמי:
מעניין כמה מקומות יש בי,
מקומות שאני בטוח שמתחת לחול מסתתר פצע גדול,
מקומות שאני בטוח שיש בהם כאב גדול שאני כואב,
למרות שאין שם בכלל פצע.
והאמת היא שבשנים האחרונות מצאתי לא מעט מקומות כאלו,
מקומות שאחרי שאזרתי אומץ לשטוף מהם את החול והחצץ,
גיליתי שמתחת להכל בכלל אין פצע
מקומות שמצאתי שאני יכול להפסיק לכאוב בהם, ופשוט לשמוח.