בסדנאות שלי לכנות בעסקים, אני נוהג לתת דוגמאות מהעולם האישי שלי, מההורות שלי, מהילדות שלי, מחיי הנישואים שלי עם דריה. יש לי סיפורים שונים על אורי, עלמה ואיימי, ומחלק מהם משתקפת גישה הורית, דרך הורית מסויימת, שלפיה דריה אני חיים עם הילדים, כבר מספר שנים.
ובאחת הסדנאות האחרונות שלי, נכחה בעלת עסק עצמאי, שלאורך כל היום הראשון עלו בה המון התנגדויות לדרך שהבאתי. לדוגמאות שהבאתי. לסיפורים שסיפרתי על הילדים שלי, כדרך להסביר את הדרך העסקית שאני מלמד.
ולמרות כל ההתנגדויות והשאלות שעלו, לא וויתרתי, הרגשתי שיש שם נשמה, שיש שם אמא שרוצה לשמוע משהו חדש, אמא שהגיעה לסדנת עסקים, אבל לומדת עתה דרך הסתכלות חדשה על הורות.
וכשיום הסדנא הראשון נגמר, היא ניגשה אליי, ואמרה לי: "אתה שולח אותי הביתה עם הרבה חומר למחשבה".
ואז הגיע היום השני של הסדנא, שנפתח בדרך כלל בשיתופים אישיים ובהקראת התרגיל שהחברים מקבלים הביתה. וכשהגיע התור שלה, היא עמדה מול כולנו עם דמעות בעיניים, לקחה נשימה, ואמרה: "אני הולכת לספר לכם משהו שאני לא רגילה לדבר עליו. לפני חצי שנה, הבן הגדול שלי הפסיק לצאת מהבית, אפשר להגיד שאפילו מהחדר. הוא לא הולך לבית ספר, לא ניפגש עם חברים, לא הולך אפילו לסרט בערב. ניסינו הכל, אבל שום דבר לא עוזר, זה הגיע למצב שהייתי צריכה לבקש מאבא שלי לעקור לו את הדלת מהמקום, מהפחד שהוא כל הזמן נעול בחדר שלו. בתמורה הוא בא ועקר לנו את הדלת מהחדר שלנו, וכך נוצר מצב שכבר כמה חודשים, גם אנחנו וגם הוא חיים בלי דלת בחדר. ואתמול דיברת כל הזמן על קבלה ואהבה של הילד הפנימי שלנו, על קבלה ואהבה של מי שאנחנו, של איך שאנחנו בלי לנסות ולשנות את עצמנו, והדוגמאות שהבאת עם הילדים שלך, הסבירו לי שזו גם הדרך שאני רוצה לנהוג בילד שלי, לאפשר לו להיות מי שהוא, כמו שהוא. המילים שלך חדרו עמוק ללב שלי, ובדרך הביתה מהסדנא החלטתי שאני יותר לא מנסה לשכנע אותו לצאת מהבית. שאני מקבלת אותו. שאני מרשה לו להיות בבית. שאני איתו שם, בהחלטה שלו, בפחדים שלו מהחיים. שאני איתו. ואיך שחזרתי מהסדנא נכנסתי לחדר שלו, חיבקתי אותו מכל הלב, ואמרתי לו: "אתה יכול להישאר בבית. מותר לך להישאר בבית. אני מבינה אותך. אני איתך". והמשכתי לחבק אותו בהבנה ואמונה שלמה שאני פשוט רק רוצה להיות איתו, רק רוצה לאהוב אותו, כמו שהוא עכשיו, ברגע הזה, מפוחד בחדר שלו. והבוקר קמנו, עמדתי לצאת לסדנא, והוא פתאום קם, התלבש, ואמר לי: "אמא, אני חוזר לבית ספר היום", ובפעם הראשונה, מזה חצי שנה, יצא מהבית".
היא סיימה בהבעת תודה למרחב הזה, ולשמע הסיפור שלה לא יכולתי שלא לבכות.
זה ריגש אותי, והזכיר לי מה הסיבה לזה שאני עושה את מה שאני עושה.
זה גם חיזק את מה שכבר ידעתי, שהסדנאות שלי נקראות "סדנאות עסקים", אך הן בעצם שער עבורי, ללמד את דרך הכנות,
דרך ששינתה לי את החיים הזוגיים, ההוריים, וגם את החיים העסקיים. דרך שלימדה אותי שקבלה ואהבה, הם הסוד של כל היקום המדהים הזה.
אחרי כן בהפסקה הראשונה היא ניגשה להגיד לי תודה. "תודה לך", עניתי לה, "בדיוק בשביל זה אני עושה את הדרך שלי".
כנות – קבלה ואהבה.
לצורך שיתוף הפוסט שיניתי את פרטי האישה, מי שהיה בסדנא הזו מתבקש לא לשתף שום פרט אישי. תודה.