מכירים את התחושה שאתם לא מספיק נהנים ממה שיש לכם? שכאילו יש שם משהו שמפריע לכם ליהנות עד הסוף, ממש להתענג על הרגע?
המשהו הזה – הוא תקרת הזכוכית של העונג שלנו, זה מעגל הכאב שלנו.
ולמה שיהיה לנו כזה?
כי לימדו אותנו שעונג זה מסוכן. כי הוא זמני, וכשהוא מגיע קשה להישאר בשליטה. כי הוא חזק והוא יודע לעבור דרך קירות ופחדים.
כי כאשר מישהו מחובר לעונג שלו קשה לשלוט בו, אז לימדו אותנו לשלוט בו, לא להשתולל, לא יותר מדי, הכל במידה, עד גבול. שלא חס וחלילה תתענג יותר מדי. וזה כבר יהיה מסוכן.
אז הנה היום אנחנו בוגרים, בוגרים ועדיין מאולפים לשלוט בעונג. עכשיו אומנם אין אדם חיצוני ששולט בנו, עכשיו אלו אנחנו ששולטים בנו, מחזקים את עצמנו חזק מאוד, מספרים לכולם שאנחנו רק מחפשים שנהיה מאושרים, אנחנו וילדינו, אבל ביום יום לא מרשים לעצמנו להתענג על החיים.
אשתף אתכם איך אני מתנהל בתקופה האחרונה: אני מרשה לעונג להישאר, בכך שאני מסכים לעבור דרך תקרת הזכוכית שלי. דרך מעגל הכאב שלי. מרשה לעצמי להרגיש את הכאב שיש במעבר, מדרך של איפוק ושליטה, לעולם שיש בו אפשרות להתענג על החיים. להתענג על הרגעים. בדרך יעלו קולות, וחרדות, ואיומים. קולות שיספרו לי בלהות וסיוטים. אבל אני שם. גם אותם אסכים להרגיש. את קול השדים והפחדים. ושם בדיוק העונג שלי נמצא. מחכה שם, שאסכים לו לצאת מתוך הכלא, ולמלא לי כל תא ותא בגופי ונשמתי.
בא לי לקרוא זעקת שחרור לכל הכלאים והכבלים, שחררו את העונג, שחררו את התשוקה, תנו להם להוביל בשבילנו את הדרך.
כנות – תנועת שחרור לתשוקה ולעונג