לפני כמה שבועות נתפס לי הצוואר.
אני לא הטיפוס שנתפסים לו איברים, ולכן זה תפס אותי לא מוכן.
בנוסף הכאב היה חזק במיוחד, ברמה של אי יכולת להזיז את הראש כמעט.
ולאור העובדה שאני לא מה"נתפסים", , אני לא מכיר את התחום הזה, של מסאז'ים, ולכן ביררתי עם כמה אנשים שאני מכיר, שגם להם יש רגישות גופנית כמו שלי ("אנשים רגישים מדיי"), והמליצו לי על מישהו, "הקוסם".
ובמשך יומיים ניסיתי לתפוס את "הקוסם":
שלחתי לו הודעה, והוא ענה שהוא יחזור אליי, ולא חזר,
ניסיתי שוב בערב, הוא ענה ואמר שהוא לא יכול לדבר עכשיו ונדבר מחר בבוקר,
בבוקר, אני זה שהתקשרתי אליו, ורק כשממש דחקתי אותו לפינה, ושאלתי אם "לחפש מישהו אחר", הוא הסכים לקבוע.
הטיפול שלו היה מדהים, איך שהוא התחיל הרגשתי שהוא מבין אנשים שהם רגישים מדיי למגע, כמוני,
הוא ידע מצד אחד לשחרר לי את הצוואר ומצד שני, לא להכאיב לי,
או לתת לי להרגיש חוסר נוחות, וזה היה מדהים.
ותוך כדי טיפול נכנסנו לשיחה, וכשהוא שמע שפיתחתי שיטת שיווק, ושאני מקבל אנשים לפגישות יעוץ שיווקי,
הוא סיפר לי שהעסק שלו לא עובד כמו שהוא היה רוצה,
שאין לו מספיק לקוחות, ושהוא לא יודע מה הוא צריך לעשות בשביל לשפר את זה.
שתקתי, וכשהוא שאל למה אני שותק,
אמרתי לו שאני מתלבט אם בכלל להגיד מה שאני חושב, אנחנו הרי לא בפגישת ייעוץ.
הוא התעקש לקבל את נקודת המבט שלי,
ואז אמרתי לו: "האמת היא שלי אישית היה ממש קשה לקבוע אתך פגישה, לא חזרת אלי, לא ענית לי, ואם לא הייתי מקבל עליך המלצה כזו חמה, או שהייתי פחות רגיש למגע, סביר להניח שהייתי מוצא לי מטפל אחר, ובכלל לא ממשיך לנסות אותך".
והוא ענה: "זה רק כי אני מפוזר ושכחן, אתה צודק, אני לא מספיק מסודר, אני חייב להשתנות שם".
ושוב שתקתי.
"למה אתה שותק?" הוא שאל שוב, והפציר שאמשיך,
אז אמרתי לו את האמת שלי:
"אני לא מאמין שאנשים הם שכחנים ומבולגנים. ואני לא מאמין שאנשים צריכים להשתנות", אמרתי, "אני מאמין שאתה לא רוצה שיהיו לך הרבה לקוחות, ואתה עושה פעולות בשביל שלא יגיעו אליך, ממש מסדר ללקוחות שלך מבוך מכשולים עד הפגישה איתך".
עכשיו הוא שתק.
והמשיך לעסות לי את הצוואר.
הטיפול הסתיים, הודיתי לו והלכתי.
למחרת בבוקר הוא התקשר וביקש לבוא לפגישה.
הוא הגיע טרוד, וראיתי שהוא לא מפסיק לחשוב על מה שאמרתי לו:
"אני לא מפסיק לחשוב על מה שאמרת לי", אמר, "זה אני שיוצר מסלול מכשולים לבאים אליי…ממש גורם להם לרדוף אחריי, ואני שובר את הראש – למה?"
והמשיך: "היו לי חיים לא קלים, הייתי ילד דחוי, עשו עליי המון חרמים, המורים לא הבינו אותי, הייתי בודד, לא פעם קיבלתי מכות מעידו הילד הכי חזק בכיתה, לרגעים הרגשתי כמו שק האגרוף שלו, הבנות היו צוחקות עליי, קוראות לי מנוזלי…"
"ואיך אתה מרגיש עם זה?" שאלתי
"בכנות", הוא אמר, "אני שונא אותם. אני לא יכול לסלוח להם, וזה לא רק הם, איך בני אדם יכולים להיות כל כך אכזריים? כל כך רעים, לפגוע כך בילד".
והרים את הקול: "למה. למה שאני אעזור לאנשים להתרפא מהכאב שלהם בכלל??"
ואז תפס את עצמו, והשתתק.
אחרי 5 דקות של שתיקה, ידעתי שאסור לי להגיד כלום, הוא שאל :
"אתה חושב שאני לא רוצה לתת מעצמי לאנשים כי אני כועס עליהם?"
"מה אתה חושב?" שאלתי,
והוא – שתק.
"אבל הם לא באמת רעים", אמר, "הם פשוט כואבים, קשה להם, הם סובלים, ולכן הם היו רעים אליי".
והמשיך,
"וזו בדיוק המתנה שלי, אני עוזר לאנשים להתרפא מהכאב שלהם, אני עושה אותם טובים יותר. נכון?"
עניתי לו: "את הכאב שלי ריפאת, אני חזרתי אדם פחות כואב הביתה, ובטוח שגם אדם טוב יותר".
הוא נעמד פתאום, וקרא לעברי:
"אני רוצה הרבה מטופלים, אני רוצה לעזור לאנשים להתרפא מהכאב שלהם, אני לא רוצה שעוד ילדים יעברו את מה שאני עברתי, אני יכול לשנות את זה".
אמר ויצא, לפני שהפגישה נגמרה.
אנחנו אף פעם לא עצלנים, מבולגנים, לא מאורגנים, שכחנים.
מהניסיון שלי, זה תמיד יושב על משהו עמוק יותר.
וכשהמשהו הזה נגלה, החופש של הבחירה מגיע.
נ.ב.
שיניתי במעט את פרטיו של "הקוסם" כדי לשמור על פרטיותו, אז אל תבקשו ממני את הפרטים שלו