קליעה למטרה

אורי קיבל ליום ההולדת ערכת "קליעה למטרה" עם חיצים.
אחרי שהוא פתח את המתנה בהתלהבות, והוציא את הלוח החוצה, תלינו אותה בגאון על הקיר בסלון, והתחלנו לשחק.
כמובן שהוא היה ראשון, זו הייתה המתנה שלו, והוא זרק את החיצים לכיון המטרה.
ואני אחרי כל זריקה שלו, מפדבק אותו:
זו הייתה קליעה מצוינת, 
וואוו אתה מכוןן חבל על הזמן,
הופה פגעת ב 20, סחתיין עליך.
אחרי כמה משחקים כאלו בהם אני זורק, הוא זורק, ואני מפדבק אותו תוך כדי הוא מסתובב אליי ושואל:
״תגיד לי מה הקטע שלך אבא?״
"מה זאת אומרת?" שאלתי
והוא השיב –
"למה אתה מקריין אותי תוך כדי שאני משחק? ואוו כל הכבוד, איך זרקת, מצוין… תאמין לי אני רואה איך אני זורק, ואני יודע איפה פגעתי".
והמשיך:
"ויותר מזה, אני קולט איפה אני פחות טוב כל פעם ומנסה להשתפר, והמחמאות האלו, איך להגיד, מפריעות לי".
שתקתי.
אני הרי יודע למה אני עושה את זה:
אני מפחד שהוא ירגיש שהוא לא טוב,
אני מפחד שהוא יאבד ביטחון,
אני לא רוצה שהוא ירגיש כאב,
וגם אני לא רוצה להרגיש כאב,
כאב של מישהו לא מספיק טוב.
אז אני מקרין לו כל הזמן את הטוב במה שהוא עושה.
"אני רוצה שאתה תרגיש מצויין", אני אומר לו.
"אני יודע, אבל אני מצוין גם שאני לומד, אני מצוין גם שאני בדרך"
הוא עונה ומביט לי עמוק עמוק בעיניים.
"ברור אני עונה לו אתה מצוין לא משנה מה את עושה..
"ככה לומדים" הוא ממשיך.
"אנחנו פה נהנים אבא", הוא צוחק אליי,
ואני עונה: "אני גם רוצה להיות בדרך!" וצוחק גם.
"ברור בוא נהיה מצוינים בדרך" הוא צוהל.
"קדימה ממשיכים" אני זורק חץ, ואז עוד חץ.
בא לי כבר לפגוע ב – 100.