לא מעט פעמים עולה לי שיפוט כלפיי הילדים שלי.
מכירים את התחושה?
רואים את הילד שלכם עושה משהו,
שומעים סיפור שהוא מספר לכם,
מישהו מספר לכם משהו על הילד שלכם.
והמשהו הזה לא בא לכם טוב, הייתם רוצים באותו רגע שהילד שלכם יתנהג אחרת.
וישר קופצת לכם על הלשון המלצה בשבילו, המלצה להשתפר, לשפר אותו.
בתקופה שאנחנו היינו ילדים היו קוראים להמלצות האלו ביקורת בונה.
אבל אני אישית, כל פעם שזה קורה לי, כשעולה בי שיפוט לגבי הילדים שלי,
אז אחרי שאני ממליץ ומציע להם להתנהג אחרת, אני מרגיש פחות טוב עם עצמי.
כאילו עשיתי עכשיו משהו לא נעים, למרות שמה כבר אמרתי…
לכן בדקתי מה בדיוק קורה לי, אתם יודעים עמוק בפנים.
ואז אני קולט, שהשיפוט שלי תמיד מגיע מכפתור שנלחץ אצלי.
שעולה בי פחד, פחד שאם הילדים שלי התהגו בצורה מסוימת, אף אחד לא יאהב אותם.
ואם אף אחד לא יאהב אותם,
אז לא יהיו להם חברים
הם לא יתחתנו
לא תהיה להם עבודה
הם לא יסתדרו בחיים
ויחיו חיי סבל.
אז כמובן שישר עולה בי רצון חזק לעזור להם ולמנוע את זה.
רצון ללמד אותם איך מתנהגים בשביל להיות נאהבים.
מהם הקודים החברתים.
איך מוצאים חן בעיני אחרים.
לא לאכול בפה פתוח
לא להיות קמצנים
לא להיות בזבזנים מידי, פראיירים
לא לדבר על חברים מאחורי הגב
לשמור סודות לעצמך
לחלוק עם האחר
לוותר
לא לדבר בקול חזק מדי.
ללמוד לקחת דברים בקלות
לא להיעלב מכל דבר.
לא לדבר חלש מדי
תמיד להגיד רק את האמת
לא להיות מוחצן מידי
לא להיות שוויצר
רק שברגע שאני ממליץ להם איך להיות, ממש באותו רגע, אני נותן להם להרגיש שכמו שהם היו זה לא מספיק טוב,
וממש באותו רגע אני נוטע בהם תחושה, שמשהו בהם לא בסדר, שהם צריכים להשתנות.
וכמובן שאני קולט ישר שהם נעלבים מזה, ומנסים להסביר לי שהם לא כאלו, ולתרץ לי תירוצים, ואני מרגיש באותו רגע שפגעתי בהם, פגעתי בהם בשם הרצון שלי שכולם יאהבו אותם.
ואז תוך כדי שאני קולט את עצמי, ואת המקום שממנו מגיע השיפוט שלי לגבי הילדים שלי,
אני קולט שמה שאני הכי רוצה שהם ירגישו זה נאהבים, בשביל זה בכלל יצאתי לדרך.
ובאותו רגע אני מרגיש שאולי בעצם אני מחטיא את המטרה, הרי הרצון שלי שהם יהיו נאהבים, לא מקבל מענה.
ודווקא הדרך הכי טובה בשבילי לתת להם להרגיש כך, זה לקבל אותם כמו שהם ולאהוב אותם על מה שהם, ולא להמליץ להם להיות משהו אחר, או לתת להם תחושה שקודם הם עשו משהו לא טוב.
דווקא יותר לדבר איתם על מה שהם מרגישים על מה שקרה, ולתת לכל הרגשות שלהם שעולים מקום.
בתכל׳ס אני לא רוצה ללמד אותם כלום, אלא רק להעניק להם תחושה של קבלה ואהבה.
עכשיו אני יודע, שזה קשה להתאפק, וישר עולים מלא פחדים: אבל מה יהיה אם לא נגיד להם את כל הדברים האלו שיעזורו להם להתמודד חברתית?
אז כך: לדעתי הרבה פעמים שיחה טובה, עם ילד, והענקת מקום לכל הרגשות, היא בעצם תגרום לו לא לנהוג כך יותר.
וגם, אם אנחנו לא נגיד להם כלום, אז הם בטח כבר ישמעו את זה בחוץ מחברים ואנשים אחרים,
אז נכון שחונכנו על המשפט ״עדיף שתשמעו את זה ממישהו שאוהב אתכם״
אבל האמת היא שאני מעדיף ממישהו שאוהב אותי, שיאהב אותי. לי זה מספיק.