לפעמים הילדים שלנו מספרים לנו דברים.
דברים שילדים אחרים אומרים או עושים.
ובמקרים כאלו האוטומט, שלי לפחות, זה לנצל את ההזדמנות הזאת בשביל לחנך.
להגיד להם אם אני אוהב או לא, את מה שהילדים האחרים עשו.
בדרך כלל זאת גם הדרך שלהם לבדוק את הגבולות שלי, וזאת דרך מצוינת בשבילי לשים אותם.
רק שאחרי שעובר לי האוטומט אני גם נזכר.
אני נזכר שאלו מחשבות שיש להם בראש, ושהם מספרים לי את זה דרך חבר, אבל יכול להיות שגם הם חושבים או מרגישים כך.
ושאולי את המעשה שהם מספרים לי שהחבר עשה,
הם בעצם עשו, או חולמים לעשות, או שבאמת החבר שלהם עשה את זה,
אבל הם רצו גם.
ואני גם נזכר שהם לא רעים או טובים,
לא בסדר או לא בסדר,
אלא שפשוט ככה הם מרגישים באותו רגע,
ושאולי הם מבקשים מימני בעצם אישור להרגיש דבר זה או אחר.
וכשכל המחשבות האלו עולות לי, אני פתאום מבין שמה שהם באמת צרכים
זה לא גבול
הם לא צריכים לשמוע אם אני אוהב או לא אוהב את זה,
אם אני מסכים לזה או לא,
אם זה מותר או אסור.
כי כל אלו לא רלוונטים, כי זה מה שקורה. זה מה שהם מרגישים.
מה שהם כן מבקשים מימני
זה להבין דרכי מה הם חושבים על זה
הם רוצים להבין דרכי מה הם מרגישים לגבי זה.
והדרך הכי טובה בשבילי לטפל בזה,
זה להיות שם איתם, במקום שהם נמצאים,
ולחבק אותם על כל המחשבות שלהם, על כל מה שהם.
רק אחרי חיבוק ואהבה, אפשר לדבר על גבולות,
ובינינו גם לא חייבים.