אני ודריה מאוד מאוד שונים:
אני גדלתי בבית דתי עם שני הורים שכירים, הייתי תלמיד בינוני, בגיל ההתבגרות מרדתי בהכל, נזמים באף, עגיל בגבה, ותמיד הייתה לי משיכה חזקה לאמנות וליצירה.
דריה לעומתי גדלה בבית חילוני לחלוטין, עם שני הורים עצמאיים, היא הייתה התלמידה הכי טובה בכיתה (חנונית), בגיל ההתבגרות היא לא מרדה בכלום, בצבא שירתה בתפקיד בכיר ומייד בתום השירות החלה ללמוד משפטים באוניברסיטה.
ובמשך כל השנים היינו עסוקים בלמצוא מה "נכון" ומה "לא נכון".
מה אמת ומה שקר.
איך הכי נכון לגדל את הילדים?
הכי נכון לנהוג כלכלית?
לסדר את הבית, לחגוג חגים, לנהוג עם חברים, ספקים, לקוחות?
איך הכי נכון לחיות.
ולפני כשבוע, כשהנחנו ביחד ערב על זוגיות, ישבנו מול עשרות זוגות שבאו לשמוע אותנו,
ובמספר נקודות שונות שעלו, דיברנו בשני קולות הפוכים בדיוק.
הצענו כלים שונים לפתרון, הגענו להבנות שונות.
בקיצור – הצגנו צורות מחשבה שונות.
ופעם זה היה מכווץ אותי מאד: כי מי מאיתנו צודק? מה בעצם נכון? איפה האמת?
אבל הפעם, זה היה לי נעים.
נעים לדעת שיש לשנינו מקום.
שאנחנו לא צריכים להסכים על אמת אחת, על צורת מחשבה אחת.
נעים לדעת שלכל אחד יש את הדרך שלו, ולמרות זאת, אנחנו ביחד. אוהבים.
ואולי אפילו בגלל זה.
כי לפעמים מה שאני צריך, זה בדיוק את זה: את צורת המחשבה השונה משלי. את המישהו הזה, שרואה את הדברים אחרת ממני. שישלים לי חלק שאני לא יכול לראות.
אז ישבתי שם גאה. גאה באישה המדהימה שיושבת לידי.
שלמרות שאני חושב אחרת ממנה, אני יודע שבכל מה שהיא אומרת, היא צודקת במאה אחוז.
צודקת לצורת המחשבה שלה, שכבר לא מאיימת על צורת המחשבה שלי.
כנות – קירבה מתוך שונות