כנות – נישואים זה קשר רפואי

השבוע אחרי שביליתי את הצהריים עם הילדים, חזרתי למשרד ללמד את הקבוצה של שני בערב, בכרכור.
יצאתי כמה דקות לפני הזמן, כדי להספיק לארגן את המקום, נסעתי לי בכיף, שמתי לי מוזיקה באוטו, שרתי איתה ביחד, ולרגע ממש שמחתי בחלקי,
אבל אז, דקה לפני שאני חונה את הרכב, אני מקבל טלפון מדריה:
"ממי", קולה נשמע לי מודאג וגם לחוץ, "אתה לקחת בטעות גם את המפתחות של הקאיה וגם את המפתחות של הטויוטה, ואני בלי אוטו, וחייבת לצאת דחוף להחזיר את איימי מחברה ולהסיע את עלמה לבאולינג".
"ממש לא לקחתי אותם", עניתי מייד, מרגיש איך כל הגוף שלי נדרך באחת, "המפתחות אצלך. הרי את נסעת בטויוטה היום".
"אבל כשחזרתי הביתה, שמתי אותם בתיק שלך, שיהיה לך לנסוע בערב", היא אמרה, ואני, בידיים רועדות ועצבניות כבר, פתחתי את התיק: "לא, הן לא פה", הודעתי לה בקול מרוגז, בכל זאת כבר רבע לשבע והקבוצה מתחילה בדיוק בשבע,
אבל דריה התעקשה: "ממי, נו, תבדוק בתא האחורי של התיק, לא הקדמי", וכששלחתי יד לתא האחורי, המפתחות באמת היו שם.

ותוך שבריר שנייה, ממצב רוח נעים, רגוע, בדרך לקבוצה שאני אוהב, שומע מוזיקה והכל טוב,
עברתי להיות לחוץ, מאחר, עצבני, מתוסכל ומעוצבן.
ותוך כדי שאני עושה פרסה מהחנייה שכבר עמדתי בה, וחוזר הביתה להביא לדריה את המפתח, הפה שלי התחיל לקטר ולהתלונן באוזניה:
"לא, אני באמת לא מבין, למה את נוגעת לי בדברים? אני באמת לא מצליח להבין, למה, תעני לי למה?",
ודריה שניסתה לעבוד עם כל הכלים שלנו, ולתקשר איתי מהמקום הרגוע, ענתה: "ממי, אני מבינה שאתה פוגש עכשיו כל מיני דברים מהעבר שלך",
ואני עניתי:"נכון! ברור! כי את מבולגנת, ואני לא מסכים שתגעי לי בתיק יותר. מה הבעיה להגיד 'אני שמה לך משהו בתיק'? מה? למה לחכות שאני אבין את זה לבד?", המשכתי בשצף קצף.

והמילה 'מבולגנת', והטון בה נאמרה, בשבריר שנייה פתחו גם אצל דריה (שעד אותו רגע הייתה רגועה יחסית), את כל התיבת פנדורה:
"אני מבולגנת? אני? שמחזירה לתיק את המפתחות? למה אתה יוצא מהבית בלי לבדוק איפה הם? לשאול? להגיד שלקחת את הקאיה? ועוד לי יש בעיה בתקשורת?" היא הטיחה בי,
ואני עניתי, בשעה שכבר צפצפתי לרכב שלפניי, שנעמד פתאום בלי שום התחשבות בזה שאני מאחר: "אז למי יש בעיה? לי?"
וכך בתוך כמה שניות מצאנו את עצמנו כועסים אחד על השני, עצבניים ובעיקר לוחצים אחד לשני על עוד ועוד כפתורים.

לקבוצה הגעתי כמובן ברגע האחרון, אחת הלומדות כבר חיכתה לי מחוץ לחדר, ולא הספקתי לסדר אותו,
אבל העבודה הקבוצתית שעשינו ביחד, והדיבור הכן על הרגשות של כולנו, לאט לאט הרגיע אותי.
כשסיימתי ללמד נכנסתי שוב לאוטו בדרך הביתה, ועכשיו כבר הייתי רגוע. הכפתור נרגע, ויכולתי לראות בבהירות את כל התמונה מלמעלה.
חייגתי לדריה אבל היא לא ענתה, וכשנכנסתי בדלת היא בדיוק ירדה מלמעלה. כשהבטתי בה היא מייד עשתה לי פרצוף, אז אמרתי: "היי ממי", אבל היא לא שמעה. או התעלמה.
"מה, את עדיין כועסת?" שאלתי, והיא ענתה: "האמת שפחות בא לי לדבר כרגע".
"דריה" אמרתי, "יאללא. פשוט תגידי מה את חושבת על מה שהיה",
והיא אמרה: "סבבה. אגיד. האמת היא, שאני לא יכולה יותר לסבול את הטון המאשים שלך, שמאשים אותי בכל דבר. פשוט נמאס לי".
"אני? מאשים?" עניתי,
"כן רועי, אתה", היא אמרה: "מבולגנת, למה את לא שמה דברים במקום, איך אני מעיזה לגעת לך בדברים. זה נקרא מאשים".
"לא האשמתי", עניתי, "נלחצתי. הקבוצה, ואני מאחר, ונגעת לי בדברים, את יודעת כמה שאני רגיש לדברים האלו".
"אני מבינה ויודעת הכול", היא אמרה, "אבל כשאתה ככה מאשים ועולים לך הטונים, אני לא יכולה להיות איתך במצוקה שלך. באמת שניסיתי, ראית, אבל זה כמו קיר. אני הרי החזרתי את המפתח למקום, בתיק שלך, מתוך התחשבות ומתוך מקום שרואה אותך, ואתה בסוף מאשים אותי על הפעולה הזו? כי זה לא היה התא הנכון בעיניך? מבין?".

והמילים שלה נגעו בי. לא ידעתי מה לענות, רק כאב גדול פילח לי את החזה:
זה נכון, כשאני נלחץ, אני מאשים. כשאני מאשים, דריה נפגעת. כשדריה נפגעת, היא לא איתי. כשדריה לא איתי, אני לבד.
ובלילה כשהלכנו לישון, חיבקתי אותה, ושאלתי אותה: "מה נעשה? איך נתמודד עם המנגנון המורכב הזה? כשכואב לי אני הכי צריך בעולם שתהיי איתי".
והיא ענתה: "אתה יודע מה הכי קשה לי כשאתה מאשים אותי? שאני הרי יודעת שלא עשיתי את מה שמאשימים אותי בו. ואם אני אנחם אותך עכשיו על הכאב שלך, אז אני כאילו צריכה להודות במשהו שלא עשיתי".
"אז אולי זה בדיוק הפתרון!" אמרתי והתיישבתי על המיטה, "אולי נחליט שזה שאת איתי, מנחמת אותי, נמצאת איתי, לא אומר שאת מודה באשמה? הרי יכול להיות שמשהו מפריע לי ועושה לי לא נעים, למרות שאת היית ממש בסדר קודם לכן".
ואז דריה אמרה: "האמת, שכשאני התקשרתי אליך, אחרי שגיליתי שאני בלי מפתח, אז בלב אני האשמתי אותך. חשבתי שאתה לא בסדר שיצאת ככה עם שני המפתחות בלי לשאול. ואתה, כנראה, שמעת את זה בטון שלי. והדרך שלך להתגונן הייתה להאשים אותי בחזרה. מעין מעגל כזה של אשמה".
"אם רק הייתי יודע", עניתי, "שזה שאת מתוסכלת שנשארת בלי מפתח, לא אומר שאני אשם, הייתי יכול ישר להיות איתך בתסכול שלך, ולא להאשים בחזרה".
"אז בעצם, כשלמישהו כואב בגלל משהו שעשינו, זה לא אומר שאנחנו אשמים בזה. מעניין!".
ואני אמרתי: "את בעצם יכולה להיות איתי בכאב שלי וגם להמשיך להיות צודקת. לא סטארט אפ?".
והיא ענתה: "סטאסט אפ לגמרי", וחייכה: "מחר בבוקר אני אסלח לך".

כנות – נישואים זה קשר רפואי