בתקופה האחרונה אני עובד יותר מהרגיל, ובגלל שהתחייבתי מול עצמי, שלפחות 3 פעמים בשבוע אני מוציא את הילדים באחת וחצי בצהריים ומכין להם ארוחה חמה, יוצא שיש ימים בהם אני יוצא מהבית ב 7 בבוקר ומסיים לעבוד רק ב 11 בלילה.
אז בשביל שאני ודריה נשמור על תקשורת קרובה בינינו, ובשביל שהחברות בינינו לא תלך לאיבוד בלו"ז הזה של עבודה וילדים, החלטנו שכל ערב, לא משנה באיזו שעה השני חוזר, אנחנו יוצאים לטיול בשכונה. רק שנינו. טיול שיחה כזה.
והשבוע בטיול הלילי שלנו, דריה התחילה לספר לי שבבוקר היא עברה מחוץ לבית הספר, וראתה שאורי בחוץ, משחק עם חברים, במקום להיות בשיעור חובה (בדמוקרטי יש שיעורי חובה שחייבים להיכנס אליהם).
והמשיכה ואמרה שזה מאוד לא אופייני לו השנה, לא להכנס לשיעור חובה, ושאולי משהו קרה, או מציק לו? ושאנחנו חייבים לברר מה יש, ובכלל בזמן האחרון היא מרגישה ש…
ותוך כדי שהיא ככה בלהט הדיבור שלה, עצרתי אותה פתאום ואמרתי: "שאלהים יעזור לך איך שאת מספרת דברים".
"איך אני מספרת דברים?" היא עצרה, והטון שלה השתנה קצת. מנעים למתגונן.
"כן נו, את יודעת, כל הדרמה, והחרדות והדאגות, נותנת להרגיש שמשהו רע קרה למרות שהכל כרגיל".
"דרמה? חרדות? דאגות?!"
ראיתי פתאום מול עיניי איך אני מאבד את האישה השפויה שלי, ובמקומה מגיעה האישה הפגועה שלי.
"בוא תגיד שאתה פשוט לא רוצה לשמוע על הילדים", היא סיננה בין השיניים, והתחילה ללכת מהר לכיוון הבית.
"אני לא רוצה לשמוע על הילדים??", הרגשתי את כל מערכת העצבים שלי מתחילה לתקשר איתי, ואת הדם שלי מתחיל להאיץ את מהירות הזרימה שלו,
"אני" אמרתי בעודי הולך – רודף אחריה ברחובות פרדס חנה, "אני הכי אוהב את הילדים שלי בעולם. אני לא רוצה לשמוע על הילדים שלי?",
חזרתי על המילים כשאני כבר משיג אותה ושוב צועד לצידה, רק שעכשיו, במקום זוג יונים נראינו כמו זוג עורבים שמקרקרים אחד על השני.
ולפני שמערכת העצבים שלי והדם שלי יתחילו לייצר מילים ואותיות בתוך הפה שלי, נשמתי עמוק, הסתכלתי בעיניים התכולות והכועסות שלה, ונזכרתי שהיא אוהבת אותי. ושאני אוהב אותה.
"מה שמעת?" שאלתי, בקול שמנסה להיות מאופק.
"מה שמעת", זה כלי שאנחנו משתמשים בו בדיוק במקומות האלו, בהם כל הכפתורים שלנו נלחצים זה כלי שמזכיר לנו שיש שם משהו יותר עמוק מהמילים שאנחנו אומרים.
"שמעתי שאתה מאשים אותי. מבקר את הדרך שאני מדברת בה. שמעתי שאני לא בסדר. שאני דרמתית מדי. חרדית מדי. מגזימנית. אפילו חופרת".
ואז היא לקחה נשימה עמוקה, הסתכלה לי בעיניים, בפנים שלי, שלאט לאט חזרו להיות הפנים שהיא רגילה לראות, ושאלה: "ומה אתה שמעת?"
"אני שמעתי שמשהו לא טוב קורה לאורי, שאורי במצוקה,
ונלחצתי".
"באמת נלחצת?" היא שאלה.
"כן. מאוד". עניתי לה. והמשכתי: "אז ישר האשמתי אותך שזו אשמתך. שאצל אורי הכל בסדר ושזה רק איך שאת מספרת את הסיפור. שזו לא האמת. פחדתי להרגיש את הכאב, את הרגש הזה, את הדאגה".
"כן", היא אמרה, "גם אני נלחצתי כשראיתי את אורי היום בחוץ, ועכשיו כשאני שומעת מה אתה אומר, אני חושבת שאולי אתה גם צודק. זו באמת הדרך שאני מספרת את זה. זה באמת הפחדים שלי. כי תכלס הוא סתם שיחק כדורגל עם חברים. והאמת שהוא היה נראה די מאושר". היא חייכה.
"איזה הורים טובים אנחנו". היא אמרה לי פתאום, ושילבה את היד שלה ביד שלי, "כל כך דואגים ואוהבים את הילדים שלנו, אפילו רבים בשביל זה".
"נכון", עניתי לה, "מזל שנזכרנו שאנחנו לא אחד נגד השני. שאנחנו ביחד".

ואיך שחזרנו הביתה, חשבתי הרבה: למה הרבה פעמים בתוך זוגיות; אנחנו מאשימים אחד את השני בכל מיני דברים:
זה בגללך, זה בגללך.
ואני חושב שאנחנו מאשימים אחד את השני, כי אנחנו מרגישים שזה לא לגיטימי להרגיש, לכאוב את מה שקורה.
אם הייתי מרשה לעצמי להרגיש את הכאב והדאגה ממה שקורה עם אורי שלי, לא הייתי צריך להאשים את דריה בשום דבר, הייתי יכול להיות איתי. הייתי מרגיש שזה בסדר לדאוג. שמותר לי.
ואם דריה הייתה מרשה לעצמה להרגיש את הכאב שלה, היא לא הייתה צריכה להאשים אותי שלא אכפת לי מספיק מהילדים, אלא מרגישה בעצמה את המקום הרגשי שהיא הייתה בו.

האשמות זה בעצם במקום להגיד : כואב לי, וזה בסדר. מותר לי לכאוב,
להגיד : אתה מכאיב לי, כואב לי בגללך, וזה לא בסדר.
וכשאנחנו מרשים לעצמנו לכאוב, אנחנו לא צריכים להאשים אף אחד שזה בגללו.
ואנחנו יכולים לחזור להיות אחד בשביל השני.
ולא אחד נגד השני.

כנות- מהאשמה לקרבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *