לפני כמה ימים הייתה אצל איימי שלי, בת ה- 4, חברה, שבאה ביחד עם אמא שלה.
ואיימי שלי, שהולכת לגן כבר מגיל שנתיים ורבע, רגילה להיפרד מאיתנו, בכל בוקר מחדש. ולהישאר בגן לבד.
גם בשעות אחה״צ, הרבה פעמים דריה הולכת ללימודים או לפגישות, ואיימי נפרדת ממנה.
והחברה של איימי לעומת זאת, היא בת שלוש וחצי, בת יחידה, ומאז שהיא נולדה, היא לא נפרדה מאמה מעולם: אמא שלה לא הולכת לעבודה, גם לא לחוגים או לפגישות, והן כל הזמן נמצאות ביחד. כך היא רגילה.
ואיך שהחברה הגיעה, איימי והיא התחילו לשחק בבובות של איימי. הן שיחקו מאוד מאוד יפה, ועלו למעלה לחדר של איימי להמשיך לשחק שם.
אבל ברגע אחד הטונים השתנו ופתאום שמעתי צעקות מהחדר. עליתי מהר לראות מה קרה, וגיליתי את שתי החברות עומדות וכועסות: מסתבר שאיימי רצתה להשאיר את הבובה בגן, וללכת לעבודה, ואילו החברה שלה עמדה וצעקה, שאסור לאמא לעזוב את הבובה לבד.
והן עומדות שם ורבות, כל אחד מהן מגינה בחירוף נפש על צורת המחשבה שלה, על מה שהיא רגילה לו, על מה שהיא חונכה לאורו. על כל מה שנותן לה ביטחון, שככה זה נכון.
אז הושבתי את שתיהן לידי, על המיטה, ופשוט הסברתי להן, שיש כל מיני סוגי הורים:
שיש הורים שנשארים עם הילדים בבית, ויש הורים ששולחים את הילדים לגן.
ושאין נכון ולא נכון, ושכל אחד קובע לעצמו מה הכי נכון לו לעשות.
ואז הן שתקו.
ואחר כך הן המשיכו לשחק.
ובסוף אחרי שהאמא של החברה לקחה אותה הביתה, איימי סיפרה לי:
"בסוף השארנו את הבובה רק קצת לבד בגן, והרבה ביחד עם אמא שלה".
והסיפור הזה, הדוגמא הזו, זה אולי הבסיס למרבית הריבים בעולם:
כל אחד מגיע אליו עם צורת המחשבה שלו, עם איך שהוא חונך, עם איך שהוא גדל, עם כל מה שנותן לו ביטחון בעולם.
ולפעמים צריך רק להבין שאין נכון ולא נכון.
ושלכל אחד יש צורת מחשבה אחרת.
ולא רק שלא צריך להתווכח על איזו צורת מחשבה יותר נכונה, אלא להיפך, אפשר ללמוד ולהתפתח, האחד מצורת המחשבה של האחר.
כנות – לתקשר את הרגש