כנות – מי לא לדעת לקרבה

בשבוע שעבר, ביום רביעי כשדריה הייתה בלימודי ימימה,
אז אחרי שכולם הלכו לישון,
שמתי לי מוזיקה במערכת, הכנתי לי תה צמחים (בכל זאת, תושב פרדס חנה),
ורגע לפני שהתיישבתי על הכורסא בסלון, עם הספר שאני קורא עכשיו,
שמעתי מישהו שיורד במדרגות, מהקומה עליונה לקומה התחתונה.

לא חלפו מספר שניות ופרצופה המתוק של איימי (4), הפציע בסלון:
״אבא", היא אמרה, "בא לי גלידה".
״גלידה עכשיו? מתוקה שלי״, עניתי, ״עכשיו הולכים לישון, רוצה שאשב לידך ואספר לך סיפור?״.
"לא אבא. לא בא לי סיפור. בא לי גלידה. את זו שאמא קנתה אתמול בסופר, עם העוגיות".
"אנחנו לא אוכלים עכשיו גלידה מתוקה שלי, בטח לא אחרי שכבר צחצחנו שיניים", עניתי קצת בסמכותיות, בשביל להבהיר לה שאין פה באמת דיון,
אבל היא לא ויתרה, והסמכותיות שלי ממש לא הרשימה אותה:
"עכשיו גלידה", היא נעמדה מולי, סמכותית לא פחות ממני.
"איימי יפה שלי, אהובה שלי", ניסיתי לחזור צעד אחורה, "את יודעת שאנחנו לא אוכלים גלידה לפני השינה, וכבר אכלת היום גלידה, וזה לא בריא לאכול המון גלידה… נכון?"
אבל היא ממש לא התכוונה לצעוד שום צעד ושום אחורה, "אני רוצה גלידה עכשיו!!!: היא צרחה עליי פתאום, "עכשיו!!!!!!!!!".

"אז אין גלידה עכשיו!" עניתי אני בתקיפות, "אין, הבנת אותי?" כבר אמרתי בקול שהוא לגמרי בדרך ללהיות צעקה,
"אבל אני רוצה!" היא צרחה עליי בחזרה,
"אז הגיע הזמן", הרמתי את קולי, ״שתביני שבחיים לא מקבלים את כל מה שרוצים״ פסקתי.
"כן מקבלים כל מה שרוצים״, היא אמרה ופרצה בבכי, ״כן מקבלים כל מה שרוצים״ היא חזרה על זה שוב, כאילו את החוק הזה של העולם היא בדיוק בדקה עם עצמה, עכשיו כשהיא ביקשה ממני גלידה.
והבכי שלה, כשהיא ממשיכה לחזור על המשפט הזה שוב שוב: "כן מקבלים כל מה שרוצים״, מילא גם את העיניים שלי בדמעות.
כל כך הרבה עבודה אני עושה עם אנשים, עם עסקים, רק כדי להחזיר להם את האמונה, שהם כן יכולים להגשים את כל מה שהם רוצים.
כמה עבודה אני עושה עם אנשים בשביל לעזור להם לשחרר אמונות מגבילות, אמונות בדיוק כמו זו שאני נטעתי ברגע הזה בבת שלי:
"אי אפשר להשיג בחיים את כל מה שרוצים".
זה מה שאבא שלה, לימד אותה עכשיו.

ניסיתי לחבק אותה, להתקרב אליה, אבל היא לא רצתה, היא פשוט רצה חזרה למעלה, לחדר שלה, והשאירה אותי לשבת לבד בסלון.
בדיוק כמו שישבתי רגע לפני שהיא ירדה, רק שעכשיו, ישבתי מלא ברגשות אשם וייסורי מצפון, ועם המון המון שאלות:
אפשר לקבל בחיים את כל מה שרוצים?
האם התפקיד שלי זה להכין אותה לאכזבות?
האם אני צריך לתת לה כל מה שהיא מבקשת, כדי שהיא תאמין שהעולם תמיד יספק לה מה שהיא תבקש?
האם אני צריך לא לתת לה את כל מה שהיא רוצה כדי שהיא תלמד שלפעמים בחיים לא מקבלים מה שרוצים? וכך היא תסגל לעצמה כלים להתמודד עם זה?

ותוך כדי שאני שואל את השאלות האלו, פתאום בלי שליטה, דמעות התחילו לזלוג לי מהעיניים, ובלי לעצור אותן, הרגשתי את כל הכאב.
הכאב של כל הפעמים שלא קיבלתי מה שרציתי, הכאב של כל הפעמים שהתאכזבתי, שביקשתי משהו, מההורים שלי, מחברים שלי, מאלוהים, ביקשתי ולא קיבלתי,
ואחרי שחלפו להם כל הדברים שלא קיבלתי, נזכרתי בכל הדברים שביקשתי מההורים שלי, מהחברים שלי, מאלוהים, וכן קיבלתי אותם.
ופתאום הבנתי – זה בכלל לא משנה אם אפשר לקבל מה שרוצים בעולם הזה, או שאי אפשר לקבל מה שרוצים.
מה שחשוב זה לתת מקום למה שמרגישים.
כן מותר לי להגיד לה לא, או אי אפשר לקבל גלידה עכשיו, כל עוד אני זוכר לתת מקום לכל הרגשות שזה מעלה אצלה. ה"לא" הזה.

אז עליתי מהר לחדר שלה, ולמזלי היא עוד הייתה ערה: "לך מפה", היא אמרה לי, "אני לא רוצה לדבר איתך".
,"את כועסת עליי, נכון?" אמרתי.
"כן", היא ענתה.
"בגלל שלא הבאתי לך גלידה?", שאלתי, "אני רוצה גלידה", היא ענתה.
"אני מבין", אמרתי לה, "אני מבין מה זה לרצות משהו, אני מבין איך זה מרגיש שאתה רוצה משהו, ומישהו אחר מחליט בשבילך אם אתה יכול לקבל את זה או לא. אני מבין את זה".
ואיך שאמרתי את זה היא התחילה לבכות, "אתה לא מחליט עליי, אתה לא מחליט".
ובמקום לענות לה, במקום לתת לה תשובה, במקום ללמד אותה איך העולם עובד, רק חיבקתי אותה, רק הייתי איתה, ולאט לאט היא נרדמה לי בידיים.
ורגע אחד לפני שהעיניים שלה נעצמו, היא רק אמרה לי: "אני אוהבת אותך אבא".

כנות – מי לא לדעת לקרבה