הילדים שלי אוהבים אתגרים.
ולפני כשבועיים, כששוב עמדתי ונאמתי להם על כמה סוכר לא בריא לגוף שלהם,
הם החליטו לעשות "אתגר סוכר".
מה זה "אתגר סוכר?"
זה אומר שכל המשפחה לא אוכלת סוכר במשך שבוע שלם: שמונה ימים, משלישי בבוקר עד רביעי בשבוע שאחרי כן.
ובתמורה הם ביקשו, שמי שיעמוד באתגר יקבל מתנה. ואני הסכמתי.
והאמת שזה היה מדהים, כולם היו בעניין: דריה, אני, עלמה, אורי ואפילו איימי שהיא רק בת ארבע, ומשוגעת על ממתקים.
הם ממש הקפידו, בדקו כל מוצר שהם צרכו, קראו מאחור את רשימת הרכיבים, ואפילו איימי שעוד לא יודעת לקרוא שאלה על כל דבר לפני שהכניסה לפה: "זה עם סוכר אבא?", "וזה? עם סוכר אבא?".
ולא משנה כמה היא רצתה את זה, אם היה בזה סוכר, היא לא אכלה.
וכך גם גילינו בכמה מוצרים יש סוכר, כמעט בכל המוצרים התעשייתיים.
וביום ראשון בבוקר, ארבעה ימים לפני סוף האתגר, קמתי מוקדם בבוקר, וראיתי את איימי יושבת מתחת לשולחן שבפינת האוכל, ואוכלת עוגייה.
ואיך שהיא ראתה אותי, היא החזיקה את העוגייה חזק ביד, ושאלה אותי, כאילו היא לא יודעת את התשובה: "אבא, יש בזה סוכר?".
"כן", עניתי לה. "אז אני לא אקבל מתנה?" היא שאלה אותי בעצב,
וכשהיא שאלה אותי, זה שם אותי בדילמה אמיתית:
מצד אחד היא לא עמדה באתגר, לא מגיעה לה מתנה, זה היה הדיל.
מצד שני, לא רציתי להראות לה שמעידה חד פעמית, היא לא לעמוד באתגר.
אז נכנסתי מתחת לשולחן, התיישבתי לידה, לקחתי מידה את העוגייה, ונתתי בה ביס.
והיא הייתה בהלם: "אבא, זה עם סוכר!", היא אמרה לי, "אני יודע", עניתי לה, "אבל לפעמים, כשרוצים לעשות משהו, להתמיד במשהו, ללכת עם איזה רעיון שיש לנו, ההרגלים הישנים שלנו קוראים לנו. ואז אנחנו לא מצליחים לעמוד בהחלטה החדשה ומתפתים לחזור להרגל הישן. אבל את יודעת מה הכיף?" "מה?", היא שאלה אותי עם עיניים פעורות, לא מבינה מה אני רוצה ממנה, "שלהמשיך בדרך חדשה, תמיד מפגיש אותנו עם דברים מהדרך הישנה שלנו. זה טבעי. זה נקרא לצעוד בדרך".
"אבא", היא אמרה לי. "אתה תקנה לי מתנה, או לא?",
"אני אקנה לך", אמרתי לה.
"טוב, אז אני ממשיכה לא לאכול סוכר", היא אמרה, ורצה לזרוק את העוגייה שנשארה לפח.
כנות – חדש עם ישן, ביחד, זה לצעוד בדרך