כנות – מותר להגיד לא

לפני כמה ימים הגיעו לבקר אותנו זוג חברים, עם הילדה שלהם בת השלוש, שירלי.
ואיך שהם הגיעו, איימי שלי, בת ה-4, ושירלי, הבת שלהם, ישר התחברו: שיחקו ביחד, ציירו ביחד, אכלו ארטיק ביחד, נהיו חברות.
רק שברגע מסויים, רגע שאף אחד לא יודע מתי בדיוק הוא קרה או למה הוא קרה, חתול שחור שאינו נראה עבר ביניהן,
ובלי שום התראה מוקדמת איימי פשוט שינתה את פניה.
מאותו רגע היא פשוט לא הסכימה לשירלי לגעת בשום דבר: לא בצבעים שלה, לא במשחקים שלה, לא בבובות שלה, בכלום,
ולא רק שהיא לא הרשתה לה לגעת בכלום, היא גם לא הייתה מוכנה לשחק איתה יותר, או לדבר איתה.
למעשה, נכון לאותו רגע איימי לא רצתה להיות חברה שלה יותר.
ובגלל שהיה לי מאוד חשוב שלחברים שלי יהיה נעים אצלי, מצאתי את עצמי מנסה שהבנות יחזרו להיות חברות:
אז בהתחלה ניסיתי להגיד משפטים כמו: "איימי, אולי תתני לה קצת בצבעים?", "איימי, אולי תשחקי איתה?",
אבל ככל שביקשתי, היא רק התבצרה יותר ויותר בעמדה שלה, ועכשיו לא רק שהיא לא נתנה לה דברים, עכשיו היא גם התחילה להגיד לה שהיא לא חברה שלה יותר, ושהיא רוצה שהיא תלך מכאן לבית שלה, ועכשיו.
והסיטואציה הזו, של הבת האהובה שלי שמתנהגת בצורה כזו לבת של חברים, הכניסה את כל המערכת שלי ללחץ. לבושה. ולחוסר נעימות.
אבל רגע לפני שהגעתי למקום שבו אני משתמש בכח שלי כהורה, לדוגמא לכעוס על איימי, להכריח אותה לשתף ולשחק עם שירלי, או לאיים עליה שאם לא ככה וככה יקרה ככה וככה,
הזכרתי לעצמי, שאיימי שלי מתנהגת כך בגלל סיבה מסויימת.
שזה לא שהיא ילדה טובה או רעה.
ושאם אני רק אדע מה היא באמת צריכה ואוכל לתת לה מענה לזה, הן בטח יחזרו להיות חברות.
אז לקחתי את איימי רגע לשיחה בצד, ושאלתי אותה אם קרה משהו? אם היא נפגעה ממשהו? אם משהו מפריע לה? אם היא צריכה משהו?
"לא", היא ענתה לי בנחרצות, "פשוט לא בא לי לשחק איתה יותר, לא בא לי להיות חברה שלה, ואני רוצה שהיא תלך".

ובזמן שאנחנו מדברים, שירלי ניגשה אלינו, ואמרה לאיימי: ״איימי אני רוצה להיות חברה שלך, אני אוהבת אותך, למה את לא רוצה להיות חברה שלי?״,
ואיימי, היא פשוט לא ענתה לה.
אפילו לא הסתכלה עליה.
ובאמת כמה דקות אחרי זה, הבת של החברים ביקשה מההורים שלה ללכת הביתה:
״אני רוצה הביתה״, היא אמרה, ״אני עייפה״.
ולמרות שניסיתי לשכנע אותה להישאר עוד קצת, מנסה בין השורות להתנצל על ההתנהגות של איימי, זה לא עזר.
הבת שלהם ממש רצתה ללכת.
והם באמת הלכו, איימי אפילו לא באה להגיד להם שלום, ואחרי שהם הלכו נשארתי עם תחושה נוראית בגוף.
מחשבות מכל הסוגים התחילו למלא לי הראש:
מחשבות של אולי לא חינכתי את הבת שלי להיות מארחת טובה?
מחשבות של אולי זה אשמתי? שאני מפנק אותה יותר מדי ועכשיו היא לא יודעת לחלוק?
מחשבות של איפה החינוך שלי לנתינה ואהבת הזולת? אולי גם אני מארח לא טוב, והיא למדה ממני?
מחשבות של אולי הבת שלהם נפגעה?
מחשבות של אולי הם נפגעו?
מחשבות של אולי הם לא ירצו להיות חברים שלי יותר.
אולי הם לא יאהבו אותי יותר.
אולי הם לא יאהבו את איימי יותר.
ואולי איימי תישאר לבד בעולם. כי אף אחד לא ירצה להיות חבר שלה?

ורק כשפגשתי את המקום הזה, את המקום של אולי הם לא יאהבו את איימי יותר, שאולי עוד אנשים בעתיד לא יאהבו את איימי, פתאום עבר לי רעד בכל הגוף.
רעד של רגש, רעד של הבנה.
אני באמת חושב שבגלל שאיימי לא רצתה לשחק עם חברה יותר, שבגלל שאיימי שלי רצתה פתאום להיות לבד בלי חברה בבית שלה, שבגלל שאיימי שמה גבולות ואמרה לא, יכולים לא לאהוב אותה עכשיו? ובעתיד?
וברגע אחד זה נתן לי תמונת מראה לעצמי. זו באמת אמונה שיש לי!
שאם אני אומר לחבר, או לבן משפחה, שלא בא לי, לא בא לי לשחק איתו, לא בא לי להיות איתו, לא בא לי לפגוש אותו,
שכבר מאוחר ואני עייף ובא לי ללכת לישון, או שאני רוצה להיות לבד, או פשוט אומר לא בלי סיבה, אני מסתכן בזה שלא יאהבו אותי?
אני לא ראוי לאהבה כשאני אומר לא?
איימי לא ראויה לאהבה כשהיא אומרת לא?
לא בא לי לחלוק? לא בא לי לשחק? לא בא לי להיות חברה עכשיו?

וברגע אחד הבנתי מה איימי הייתה צריכה באותו רגע.
היא הייתה צריכה להרגיש שמותר לה לא לרצות לשחק עם הבת של החברים,
שמותר לה לא לרצות לחלוק,
שמותר לה להגיד אני לא רוצה,
שמותר לה להגיד לא.
ואולי אם לא הייתי מכריח את איימי לשחק עם הבת שלהם, היא לבד הייתה לוקחת את הזמן שהיא הייתה צריכה,
ואחרי כמה זמן אולי הן היו חוזרות לשחק ביחד.
אז לקחתי את איימי על הידיים, חיבקתי אותה חזק ונישקתי אותה,
ואמרתי: "את יודעת, מותר לך לא לרצות לשחק עם חברות, מותר לך לא להסכים לחלוק, מותר לך להגיד לא".
ואז איימי חייכה אליי, נתנה לי נשיקה בחזרה ושאלה: "אבא. מתי שירלי באה לשחק איתנו שוב? אני מתגעגעת אליה".
ילדים – לך תבין אותם.
כנות – מותר להגיד לא