כבר בשנה הראשונה של התואר הראשון, מצאתי עבודה כנציג מכירות ושירות לקוחות בחברה בתחילת דרכה.
ובגלל שזו הייתה העבודה הראשונה האמיתית שלי, נתתי בה את כל כולי, את ה- 100 אחוז שלי.
וכשסיימתי את התואר, דריה כבר הייתה בהריון עם עלמה, והיינו בדרך ללהיות משפחה, אז נכנסתי לבוס שלי, והצעתי לו את עצמי בתפקיד אחר, שחשבתי שיכול להתאים לי בחברה.
גם בתפקיד הזה נתתי את כל כולי, חזרתי כל יום מאוחר למרות שהייתה לי תינוקת קטנה בבית, לא נסעתי לחופשות ארוכות אלא תמיד רק לכמה ימים, והייתי מגיע גם חולה לעבודה.
ולא סתם כל כך השקעתי: רציתי להיות עובד מצוין, הכי טוב.
ידעתי שזו חברה קטנה, שכל הזמן גדלה, וכל הזמן אמרו לי שם שזה "כמו משפחה", ושזה "בית", ורציתי לגדול ביחד איתה.
אני זוכר שאפילו ביום שאחותי התחתנה, לא הרשיתי לעצמי לקחת חופש, אפילו לא חצי יום, בגלל פרוייקט גדול של החברה, שרציתי לנהל אותו הכי טוב שאני יכול. ובאמת בגלל הפרוייקט הזה ויתרתי על יום כיף עם גיסי לעתיד, והגעתי לחתונה ישר מהמשרד.
השנים חלפו, החברה גדלה, הפכתי להיות אבא לשניים, התקדמתי, עכשיו כבר היו לי עובדים שעבדו תחתיי, והפכתי להיות מנהל. המנהל הכי טוב שיכולתי להיות.
ויום אחד הבוס שלי הזמין אותי לשיחה בבית קפה.
ושם הוא אמר לי, שהם עושים שינויים ארגוניים בחברה.
ושאני עובד טוב אמנם, אבל לא מצוין,
ושהתפקיד החדש מצריך עובד מצוין. לא סתם טוב. ואז הוא פיטר אותי.
ואני, נפגעתי. נעלבתי, כעסתי.
בכל זאת, המקום הזה היה כמו משפחה בשבילי. בית.
וגם אחרי כן, כשגיליתי שבאמת התפקיד שלי השתנה למשהו שממש לא מתאים ליכולות שלי, עדיין, בכל פעם שנזכרתי במשפט הזה, זה פגע בי שוב ושוב.
וזה לא סתם פגע בי, המשפט הזה. הוא פגע בי כי הוא פגש שם משהו שאני כבר מכיר בי:
אני טוב, אני בסדר, אבל אני לא מצוין.
וזה לא משנה כמה אני משתדל, כמה אני מנסה, אני תמיד נשאר רק בסדר. "לא מספיק":
לא מספיק מאורגן, לא מספיק מסודר, לא מספיק יורד לפרטים הקטנים, לא מספיק חרוץ.
וכמה שלא ניסיתי כל החיים שלי להיות יותר טוב ממה שאני, להיות מצוין, אף פעם לא זה הצליח לי,
ולא רק שזה לא הצליח לי, זה גרם לי לוותר על הרבה דברים שהרגשתי שאני לא מספיק טוב בהם, ופשוט התייאשתי לגביהם, מראש.
כמו לשחק כדורגל, לנגן על חליל צד, לשיר, לדבר באנגלית במקומות עבודה, לתקן דברים בבית.
אבל בפרנסה לא הייתה לי ברירה:
ידעתי שאם אני לא אצליח להיות מצוין, לא יהיה לי איך לפרנס את המשפחה שלי. נקודה.
ובאמת מצאתי די מהר עבודה חדשה, אבל גם שם, חשתי את אותן תחושות:
אני בסדר, אבל אני לא מצוין.
וכמובן שגם שם נמנעתי מדברים שיכולים להעיד על כך שאני לא טוב מספיק,
או ששיקרתי וסיפרתי שאני יותר טוב ממי שאני, וקיוויתי שלא יעלו עליי.
אפילו בהתחלה כשיצאתי לעצמאות, ופתחתי עסק, הרגשתי כך כלפי הלקוחות שלי:
שאני טוב, שאני בסדר, אבל אני לא מצוין.
גם שם היו דברים שנמנעתי מלעשות, מלקחת בהם חלק, מלגדול, מלהתקדם.
תמיד פחדתי שיגלו שאני טוב, שאני בסדר, אבל שאני לא מצוין.
ומה שעצוב לי בעיקר בתחושה הזו של: "אני בסדר, אבל לא מצוין",
זה שאני רואה את זה גם אצל ילדים.
גם אצל הילדים שלי, וגם אצל ילדים של חברים.
התלות הזו בין כמה אני טוב במשהו, לבין האם אני ראוי לעשות אותו.
רק השבוע הלכתי ללוות את אורי לשחק כדורסל וראיתי ילד יושב שם על הספסל, לא משחק עם כולם. "למה אתה לא משחק עם כולם?" שאלתי אותו, "אתה לא אוהב כדורסל?",
"אני אוהב, הוא ענה, "אני פשוט לא טוב מספיק במשחק הזה".
ולפני כמה ימים, כמה חברות של הבת שלי דיברו על איזה בנות מהשכבה יכולות לשיר בבית ספר, ואיזה לא.
ואפילו לקוחה סיפרה איך שהיא הפסיקה לרקוד בגיל צעיר, כי היא הרגישה שהיא לא טובה מספיק בזה.
והשפה הזו, של "להיות מצוין", להיות "הכי טוב", בכל דבר שאני עושה, זה משהו שמחנכים אותנו אליו, מגיל קטן:
בגן, בבית ספר, בתיכון, ההורים שלנו, אנחנו מול הילדים שלנו.
רק שבדרך למצויינות, אנחנו מתרגלים להרגיש כל הזמן לא מספיק.
הרי תמיד יהיה עוד הישג, עוד יעד, מקום יותר טוב להיות בו.
וזה כבר לא משנה מה אנחנו משיגים בדרך, ואם אנחנו באמת טובים או לא,
תמיד הקול הפנימי שנמצא בתוכנו יגיד לנו שאנחנו לא מספיק טובים, שאנחנו לא מצוינים.
אנחנו כנראה מאמינים שאם נרגיש מצוינים, לא יהיה לנו לאן לשאוף, לא יהיה לנו לאן להמשיך ,שכל העשייה שלנו תפסיק, ונהיה תקועים במקום.
בגלל זה נותנים לנו ציונים בבית ספר, בגלל זה יש עובד מצטיין בעבודה, חייל מצטיין בצבא, תחרות של מי הכי יפה ומי הכי חזק,
ובגלל זה מדרגים את הכי עשיר הכי מצליח והכי חכם.
כי כחברה, אנחנו מאמינים שהדרך להזיז את עצמנו קדימה, היא על ידי שאיפה תמידית למצוינות.
"מדרבנים" אותנו מכל כיוון.
ובדיוק בגלל זה הבוס שלי פיטר אותי: כי הוא חשב שהדרך להתקדם בעולם, לעבר הרצונות שלו, זה לחפש כל הזמן עובד שהוא יותר טוב ויותר טוב ויותר טוב.
אבל האם זו באמת הדרך היחידה שלנו לתנועה קדימה?
הרי לכל כך הרבה אנשים זה רק גורם לעצור, להימנע ממה שהם אוהבים לעשות, להפסיק לרקוד או לשיר, להימנע מלפתוח עסק או להפיק סרט, לא להיות בזוגיות, לא להיות הורים.
האם יכול להיות שהשפה הזו, של כל הזמן לרצות להיות מצוין, לא מתאימה לכולם? האם יכול להיות שיש אנשים שצריכים דיאלוג פנימי אחר בשביל לנוע קדימה?
לדוגמא, דרך תשוקה? דרך הנאה? דרך הקשבה?
האם יכול להיות שאין באמת דבר כזה – מצוין?
בשבילי להיות מצוין מעמיד אותי במקום.
מונע ממני לעשות דברים שאני אוהב.
עוצר את התנועה שלי, מקפיא אותי, מחליש אותי.
מה שלי עוזר, זה לבדוק מה נעים לי לעשות. מה עושה לי טוב.
אני הבנתי את זה, גם בהורות שלי, גם בזוגיות שלי, וגם בעסק שלי:
מגיע לי לעשות דברים, גם אם אני לא מצוין בהם.
כי אין באמת סולם כזה, של ציונים:
אין טוב, אין בסדר, אין מצוין, אין גרוע.
אין באמת ציונים על מה ומי שאנחנו.
יש את מה שיש לי לתת בעולם הזה,
בדרך שלי, באופן שלי.
וזה הכי טוב ונכון לי.
תבדקו – מה מניע אתכם? אולי לא לכולם מתאימה אותה הדרך?
כנות – צורות מחשבה שונות