״להיות עם – ולהרגיש בלי״
מאז שאני ודריה הכרנו, אנחנו רבים.
כבר בפגישה ה- 3 שלנו רבנו.
ועל מה אנחנו רבים?
היא רבה איתי על מי שאני,
ואני רב איתה על מי שהיא.
היא רוצה לשנות אותי,
ואני רוצה לשנות אותה.
ולמה נשארנו ביחד?
האהבה בינינו.
ואחד הדברים המרכזיים שאני בא לגביהם בטענות לדריה, זה שהיא חרדתית מדי.
טוב, בעצם כל מי שקורא את דריה, כבר הבין את זה לבד,
והיא בעיקר חרדתית על הילדים המשותפים שלנו.
"איפה איימי?! מי ראה את איימי?!" (היא כאן, לידך)
"אתה בטוח שראית את עלמה נכנסת בבוקר לבית ספר?" (כן, דריה, היא בת 12)
"אורי אכל? שתה? ישן?" (כן דריה, הוא בן 10)
"עלמה הגיעה לחברה? בטוח? היא התקשרה או רק סימסה?" (היא תמיד בודקת, כי אולי זה החוטף שסימס בשמה)
"בדקת שאיימי במיטה שלה?" (דריה, איפה היא עוד יכולה להיות בשלוש בלילה?!?)
ובשנים שאנחנו חיים ביחד, נוצרה בינינו מין חלוקה כזאת:
דריה חרדתית,
ואני מקניט אותה על זה.
מנסה כל הזמן לשנות אותה, לגרום לה להיות יותר רגועה, יותר סומכת, יותר אחרת.
רק אלוהים יודע כמה מריבות היו לנו על זה עד היום!
כמה פעמים אני ישבתי עם כוס של וודקה על הים, כשדריה לצידי, יושבת זקופה כמו מציל,
דרוכה ומביטה כל הזמן לצדדים, למרות ששלושת הילדים משחקים בחול ממש לידינו.
"תירגעי ממי, תתפנני, קחי שלוק, מה את כל כך לחוצה???", הייתי מבקש-פוקד עליה,
והיא הייתה עונה לי: "לחוצה. ככה אני וזהו".
ובקיץ שעבר, היה איזה יום שנסעתי עם 2 חברים טובים לישון לילה על החוף.
קבענו להיפגש בים בחמש, להקים אוהל, להכין ארוחת ערב ולהדליק מדורה.
ולפני שיצאתי, זה היה ביום חופשי והילדים היו רוב היום בבית, שלושתם נתנו בי את המבט הזה שאומר: "נכון שאתה לוקח אותנו גם?"
ולמבט כזה ביום כזה יש רק תשובה אחת: "ברוררררררר!"
אז דריה, שהעדיפה להישאר עם עצמה בבית, הכינה להם תיקים, העמסתי את שלושתם לרכב, ונסענו לבלות 24 שעות בים.
ואיך שהגענו לים, כולם התפשטו ורצו לגלים, נכנסים ויוצאים, אוכל טעים, מדורה, ניגונים, צחוקים,
ובאמת כולם מאוד נהנו, חוץ מבחור אחד.
אני.
אני שעמד שם, חסר מנוחה, וקרא שוב ושוב:
״לא להתרחק!״ ״בואו לפה!״ ״תזהרו!" "תתרחקי מהמדורה!״ "אכלת?" "לא יותר מידי עוגה!" "שתית מים?", וגם – "תיזהרו!!! זה מאוד עמוק פה!״ (אבא המים מגיעים לי בקושי לברכיים).
והיה איזה רגע ששלושתם שיחקו ממש לידי על החול, ואני ישבתי זקוף כמו מציל,
דרוך ומביט כל הזמן לצדדים,
לידי ישבו שני החברים שלי, ששתו להם בירה,
נהנים צוחקים ומתרווחים,
ופתאום אריאל, חברי היקר אמר לי: "וואוווו רועיקי! לא ידעתי שאתה כזה חרדתי, תמיד חשבתי שדריה היא החרדתית בבית!".
ובום – ברגע אחד נפל לי האסימון.
בטח שאני חרדתי.
אני מאד חרדתי ובעיקר על הילדים שלי.
פשוט הוצאתי את החרדות שלי לאאוטסורסינג!
לדריה, אשתי היקרה, שעושה את התפקיד שלה בצורה מושלמת.
כל כך מושלמת, שאני פשוט יכול לשבת לי רגוע ולשתות וודקה בחיוך,
כי אני יודע שאת כל הדאגות והחרדות שלי,
דריה סוחבת על גבה.
ואני, מה אני עושה? אני עוד יושב לידה ויורד עליה.
מנסה לשנות אותה.
מפחד לגלות שכל זה בעצם נמצא בי.
מפחד לקבל את זה שאני בעצם חרדתי.
וההבנה הזו, ברגע אחד, שינתה לי הכול.
את כל הראייה על כל הדברים שיש בדריה, שאני שופט, לא מקבל, או מראה לה שהם "לא בסדר".
הרי בדיוק בגלל הדברים האלו התחתנתי איתה,
כי הם נמצאים בי,
כי אני צריך אותם בחיי, בדרך זו או אחרת,
אבל אני רוצה שהם יהיו שם בלי לקחת עליהם את האחריות.
בלי לקבל אותם בעצמי.
שהם יהיו שם ואני אוכל להמשיך לשפוט אותם, מבחוץ, כאילו הם חיצוניים לי.
אז חזרתי למחרת מהים וחיבקתי את האישה שלי חזק חזק:
תודה לך על כל מה שאת, תודה לך שאת בחיי, תודה שאת נותנת אור לכל מה שעדיין חשוך אצלי.
תודה לך שאת מאפשרת לי להיות עם, ולהרגיש בלי.
כי כל פעם שאני מקבל עוד משהו בדריה, בפרח שהיא, בצבע שהיא,
אני מקבל עוד משהו בי, בפרח שאני, בצבע שאני.
וכל קבלה מקרבת אותנו עוד אחד לשניה, אחת לשני,
והנה, עוד תחום של מריבות בלתי פוסקות נעלם לו,
ועוד תחום של קרבה בלתי פוסקת נולד לו.
כנות – שני אנשים, זוגיות אחת
ביום חמישי הקרוב,
12.5 בשעה 20:30 בערב, נקיים מפגש על זוגיות,
אצלנו בבית ברחוב ספיר 51 בפרדס חנה.
המפגש יתקיים ללא עלות. למה? כי בא לי ללמוד ביחד אתכם איך אפשר להיות כנים בזוגיות.
אחרי זה תהיה הופעה של ישי בן יעקב המלך.
ניפגש.