תקשורת מתוך צורך

האמת שאני קצת "בעייתי" בכל מה שקשור לתקשורת סלולארית.
ברגע שאני חוזר הביתה, אני משתדל לשים את הנייד שלי כמה שיותר רחוק ממני,
ולמרות שלפחות פעם בשעה (או פעמיים. או שלוש) אני עובר דרכו,
ובודק מה קורה בכל החזיתות הטכנולוגיות שלי,
בכל זאת אני לא דבוק אליו בשעות האלו כמו בשעות היום.
***
ולפני כמה ימים נתקלתי בבעיה שלא יכולתי לפתור לבד, והייתי זקוק לעזרה.
וחבר של חברים, שהוא איש מקצוע בתחום, הציע לבוא לראות אם הוא יכול לעשות את העבודה הזו, ומפה לשם חיפשנו איזה זמן פנוי להיפגש.
ואחרי שכמה ניסיונות לא הצליחו, בגללי, קבענו להיפגש אתמול בשעה שמונה בערב, שהוא רק יבוא לראות,
ובגלל שהוא כבר היה אצלי בבית כמה פעמים, בכל מיני אירועים חברתיים, אז הנחתי שהוא זוכר איפה אני גר.
***
שמונה בערב. מי שיש לו ילדים יודע איך נראית השעה הזו, ערב עם שלושה ילדים,
מאוד דינמי, החל מרמיקוב דרך שיעורי בית, "תראה הצגה שהכנתי", שמזכיר לשני שגם לו יש הצגה להראות,
או ציור, או ריקוד, או גלגלון, אחר כך מתחילות ארוחות ערב, לא רק אחת,
ומקלחות, וסיפורים, סיפורים שאני קורא, סיפורים שהם מספרים,
בקיצור בשעות האלו החיבור שלי לזמנים הוא מקרי בהחלט,
והקשר היחיד שנשאר לי עם המציאות שמחוץ לבית,
זה הפעם בכמה זמן שאני עובר ליד האייפון ונושם כמה דקות של אסקפיזם דיגיטאלי.
ובאמת אתמול כשחיפשתי את הנייד, בשביל לראות מה השעה ואיך זה שהוא עוד לא הגיע,
גיליתי שהשעה שמונה ועשרים ויש לי 2 שיחות שלא נענו ממנו.
כמובן שישר התקשרתי אליו, ואז הוא סיפר לי שהוא הגיע אליי בדיוק בשמונה, כמו שקבענו,
לא זכר את מספר הבית, ניסה לתפוס אותי פעמיים, בסוף ויתר ונסע חזרה הביתה.
***
ואיך שהבנתי שזה מה שקרה, הייתי בטוח שעכשיו יקרה אחד מהשניים:
או שהוא יוכיח אותי, אפילו יריב איתי,
או שהוא הולך לשחק אותה שהכל בסדר ופשוט לספר בבית לבת זוג שלו איזה בן אדם חרא אני, ואחרי זה כל פעם שניפגש במקרה אצל החברים המשותפים זה יהיה בינינו, הסיפור הזה, איך שהוא בא לעשות לי טובה, ואני הברזתי לו,
או בעצם יש גם אופציה שלישית, שהכל כאילו יהיה בסדר אבל בעצם תהיה לו בטן עליי כל החיים,
ופתאום באיזה הזדמנות הוא יתפוצץ עליי, בכלל על משהו אחר שלא קשור למקרה הזה, ואז נריב.
אבל לא.
להפתעתי הרבה הבחור הזה לא בחר באף אחת מהאופציות.
הוא פשוט אמר לי: "אתה יודע, זה שלא הצלחנו לקבוע כמה ימים, ועכשיו שלא ענית לי לטלפון, בזמן שאני מחכה בחוץ, זה הפגיש אותי עם הרגש הזה, של חוסר ערך, הרגשתי פתאום שאולי אני מציק לך ובכלל לא בא לך לפגוש אותי, זה גרם לי להרגיש לא רצוי, שלא רואים אותי, והעלה לי כאב. ורק שתדע שזה בסדר אם לא בא לך, זה שלי, לא שלך, רק חשוב לי לשתף במה שאני מרגיש".
וואוו.
פשוט ככה הוא אמר לי בכנות מלאה.
לא האשים אותי, לא כעס עליי, לא הוכיח אותי, לא ביקר אותי.
רק שיתף אותי בכנות בכל מה שהוא מרגיש.
***
כמובן שישר אמרתי לו שהייתי בטוח שהוא יודע איפה שאני גר,
ושחיכיתי לו, ושאלו שעות שאני לא ליד הטלפון, ושאני ממש רוצה וצריך את העזרה שלו,
ושגם אני ממש אוהב שחברים קופצים בערב לקפה, אחרי שהילדים ישנים,
זה גורם ליום שלי להרגיש יותר מלא,
ופשוט סיפרתי לו איך הערב הזה היה נראה מהצד שלי, וכמה ערך והערכה יש לי כלפיו.
והכנות שלו, היכולת שלו לחשוף ככה את הרגשות שלו,
היכולת שלו לתקשר אותם נקי, לצעוד עם הפחד, להיראות ב"חולשה" שלו, במקום הפגיע שלו,
הפך אותנו בשנייה מחברים של חברים, מאיש מקצוע ולקוח, לחברים של הלב.
וחברות של הלב, זה אולי המוצר הכי חשוב שיש לנו בעולם הזה.
***

כנות – חברויות חדשות, גם עם אנשים שאנחנו כבר מכירים