תודעה של אהבה

אני זוכר שכשהייתי בבי"ס יסודי,
הבנים של הכיתה ארגנו מדורה,
והחליטו לא להזמין אותי.
אני לא הייתי היחיד של הוזמן,
גם עוד חבר טוב לא הוזמן,
ובטח עוד כמה ילדים,
אבל ברגש, זה הרגיש שלא הזמינו רק אותי.
אני זוכר את המחשבות,
את הניסיונות להבין למה לא אוהבים אותי?
ואת ההבטחה לעצמי, שאני תמיד אזמין את כולם, לא משנה מה אעשה.
וזה היה מצחיק
שכמה חודשים אח"כ, אני עשיתי יום הולדת אצלי בבית,
ודווקא הזמנתי את כל אלו שלא הזמינו אותי.
ואת אותו חבר,
שלא הזמינו ביחד איתי למדורה,
דווקא אותו החלטתי לא להזמין.
וכמה רע הרגשתי עם עצמי!
כמה פחדתי להסתכל לו בעיניים,
כשחילקתי הזמנות ולו לא נתתי אחת.
ואחרי שיום ההולדת הסתיימה,
נכנסתי למיטה ובכיתי.
הרגשתי שאני רשע מרושע,
אדם חסר לב.
כעסתי על עצמי מאד.
והשנים עברו,
עכשיו אני אבא,
ויש לי ילדים ביסודי.
אירועים, ימי הולדת, מפגשים, חבורות.
ולפני כמה ימים כשאכלנו ביחד צהריים (ערוץ החיים הטובים),
אחד הילדים שלי ישב עם חבר,
והם סיפרו לי שהם מארגנים משהו סודי כזה.
הם שיתפו אותי את מי הם מזמינים,
וגם את מי לא.
והחבר של אחד הילדים שלי,
התעקש מאוד לא להזמין מישהו.
מישהו שהוא חבר מאוד טוב שלהם.
וזה ישר פגש אותי בנקודה הרגישה שלי,
ברגע אחד זה החזיר אותי אלפי שנים אחורה בזמן.
וככה היה לי ברור,
שאת הטעות שלי,
אני הולך לתקן דרכם.
שאני הולך להסביר להם שזה ממש לא בסדר,
לא להזמין ילדים מסויימים,
בטח אם זה מישהו שהוא חבר טוב שלהם.
ושאם הם לא יזמינו אותו,
הם ירגישו ממש רע עם עצמם,
בדיוק כמו שאני הרגשתי.
ואז שאלתי:
"למה אתה כל כך לא רוצה להזמין אותו?",
בשיפוטיות כמובן, "הרי הוא חבר שלך, לא?"
"כי לא בא לנו" הוא ענה לי, כמעט באותה נעימה בה אני שאלתי.
ותוך כדי תנועה תיקנתי את עצמי,
הרי ברור ששיפוטיות לא תעבוד כאן.
לקחתי נשימה עמוקה, ושאלתי שוב, הפעם עם רכות והבנה:
"נו באמת, תספרו לי", וחייכתי לשניהם בחברות.
ואז הוא סיפר שלפני כמה ימים היה משחק בבית ספר, ולא הזמינו אותו.
"ככה זה!" הוא פסק, "לפעמים מזמינים ולפעמים לא".
"אותו חבר , הוא זה שלא הזמין אותך?" הקשיתי,
"לא" הוא ענה, "חברים אחרים".
"ואתה לא אוהב את החבר הזה?" שאלתי,
"אני דווקא ממש אוהב אותו", הוא ענה,
"אז מה הקטע?" ניסיתי להבין,
"שאני גם רוצה להיות מישהו שלא מזמין מישהו",
הוא ענה לי בכנות.
ופתאום ברגע אחד הבנתי.
הילדים לא מזמינים ילדים מסוימים,
גם ילדים שהם לפעמים חברים שלהם, ושהם אוהבים,
רק כדי להראות לעצמם,
שזה בסדר שלא הזמינו אותם.
כי הרי אם גם הם לא מזמינים מישהו,
אפילו מישהו שהם אוהבים,
אז זה הופך את זה ללגיטימי,
לא להזמין.
זה הופך את זה למותר.
פעולה כזאת בעצם אומרת,
שזה שלא הזמינו אותך,
לא אומר שלא אוהבים אותך,
אלא פשוט שלפעמים לא מזמינים מישהו, גם אם אוהבים אותו.
גם אם הוא חבר.
וזו באמת מחשבה הרבה יותר נעימה,
מלחשוב שלא אוהבים אותך.
וככה ברגע אחד נפתח לי הלב אליהם,
וגם אל הילד שאני הייתי פעם,
זה שחשב שהוא רשע מרושע.
כמה אהבה וחכמה יש בכל ההתנהגויות שלנו.
כמה גאונות יש בכל ההחלטות שלנו.
אנחנו לא רעים,
אנחנו לא חסרי לב ומצפון.
אנחנו רק רוצים להרגיש אהובים,
ואנחנו מוצאים לעצמנו כל מיני דרכים להרגיש את זה.
גם אם מבחוץ זה נראה כמו משהו אחר.
ישר אמרתי לחבר:
"זה נכון, לפעמים לא מזמינים מישהו למרות שמאוד אוהבים אותו,
אתה צודק,
אבל כמה זה נעים להזמין מישהו, בעיקר אם אוהבים אותו?"
הוא כמובן ישר הסכים,
הרי הוא רק היה צריך לשמוע שאוהבים אותו,
גם אם לא הזמינו אותו.
ועוד לשמוע את זה ממבוגר.
זה בכלל להיט.
כנות, כי כל מה שיש בנו מושלם.