היא הגיעה לפגישה אסופה.
ואני כבר מכיר את זה שנכנסים אליי למשרד באנרגיות האלו.
באנרגיה של "קיבלתי החלטה, ואני רוצה שבפגישה שלנו השבוע נתמקד רק בזה".
כך שלפני שהספקתי לשאול מה שלומה.
היא ירתה לעברי:
"תראה, אני, לא מוכנה לרדוף אחרי הלקוחות שלי יותר!".
והמשיכה:
"יש לי מוצר פצצה" (זה באמת נכון), "אני יודעת מה אני שווה" (היא שווה הרבה), ,ואני לא מבינה למה אני כל הזמן צריכה להרגיש כאילו אני צריכה לרדוף אחריהם ולשכנע אותם לצרוך את השירותים שלי".
"זה מה שאת עושה?" שאלתי, והיא ענתה:
"אתה יודע מה? בתחושה שלי, כן, אני כל הזמן רודפת אחריהם".
"אז למה באמת את עושה את זה?" שאלתי,
והיא ענתה ש: "הם לא באים אחרת. אני צריכה לשכנע אותם כל הזמן, שיש לי מה לתת להם. שהמוצר שווה. שזה תורם להם, ונמאס לי".
"כן", התעקשתי, "אבל למה הם לא באים אחרת?"
"לא יודעת, אולי הטקסטים שאני מנסחת, לא עושים את העבודה? אולי איך שאני מדברת איתם בטלפון, או מה שהדף העסקי שלי משדר?"
"ואולי", אמרתי בזהירות, "אולי את צריכה להיות במקום הזה? שממש צריך לבקש מהם לבוא אליך?"
"טוב זה ממש שטויות", ענתה לי, "אני מתחילה ואומרת שאני רוצה שהם ירדפו אחרי, ואתה אומר לי שאני רוצה לרדוף אחריהם?"
"כן", אמרתי.
"הרבה פעמים זה מה שאנחנו צריכים, להיות במקום שמבקש. לפעמים אפילו להתחנן.
מי שקונה את המוצר שלך נותן לך ערך, נותן לך תחושה שאת ראוייה, שאת אהובה, וזה לא בושה להיות צריך שיראו אותך. זה לא בושה להיות צריך שיאהבו אותך. זה לא בושה להיות צריך שיבינו שיש לך ערך".
והמשכתי:
"וזה גם לא בושה לבקש את זה, לפעמים אפילו להתחנן לזה. תחשבי שאת במדבר, צמאה, מתה, ומגיע מישהו עם בקבוק מים, את תבקשי מים, נכון? ואם הוא לא יסכים, תתחנני למים, תעשי מה שצריך, לא?
תחושת ערך, תחושה שיראו אותך, שיאהבו אותך, זה בדיוק כמו מים. זה הצורך הכי טבעי שלנו".
היא הביטה לי ישר בעיניים, ודמעות החלו לזלוג מעיניה:
"אני לא יודעת לבקש אהבה", אמרה לי, "אפילו מהבן זוג שלי אני לא יודעת. וההורים שלי, הם לא אמרו לי אף פעם שהם אוהבים אותי ממש ככה, כמו שאני".

"אז אולי נתחיל מפה?" הצעתי,
:מה יקרה אם תבואי לאמא שלך, ותבקשי ממנה להגיד לך שהיא אוהבת אותך, בדיוק כמו שאת?"
"אתה מצחיק", היא אמרה, כשדמעות ממשיכות לשטוף פניה: "היא לא אוהבת אותי כמו שאני, אז איך היא יכולה להגיד לי את זה?"
"מה אכפת לך? תבקשי. תגידי לה אמא, אני ממש זקוקה שפעם אחת בחיים תגידי לי שאת אוהבת אותי, בדיוק כמו שאני. ושתחבקי אותי, אני זקוקה לזה".
הבכי שלה הלך וגבר, והיא אמרה:
אתה יודע רועי, מוזר שזה עולה היום, כי אמא שלי חולה ואני לא יודעת כמה זמן נשאר לה, ואני יודעת שאני חייבת לעשות את זה, אבל באמת לא יודעת איך."
"אולי יש סיכוי שתסכימי לבקש ממנה? אם תדעי שאת לא עושה את זה בשביל שהיא באמת תגיד לך את זה, אלא רק בשביל להיות במקום הזה שיודע לבקש אהבה? אל תעשי את זה בשבילה, תעשי את זה בשבילך. שאת תדעי שאת ביקשת מאמא שלך להגיד לך שהיא אוהבת אותך, בדיוק כמו שאת, ותעשי הכל שהיא תסכים. שתדעי שנתת שם הכל, כי אני בטוח שבלב שלה , זה באמת נכון".
היא שתקה. הדמעות המשיכו לזלוג, והפגישה שלנו הסתיימה.

והיום היא הגיעה לפגישה נוספת, לעבור סופית על הטקסט לעמוד הנחיתה שלה, ממש רגע לפני שאנחנו יוצאים במסע פרסום.
"אתה יודע?" היא אמרה לי, ככה באמצע הפגישה, "לפני כמה ימים, הייתי חולה, ואמא שלי באה לבקר אותי. וכשהיא הייתה אצלי, ביקשתי ממנה חיבוק".
"ונו?" שאלתי,
"והיא חיבקה אותי. ואמרה לי שהיא אוהבת אותי. זה אמנם היה רק שתי דקות, אבל אלו שתי דקות מסוג שלא היו לי מעולם".

כנות,
כי שיווק זו עוד דרך לראות אותנו.
http://www.kanot.web-owl.co.il/
(הפוסט פורסם בשינוי פרטים מזהים ובאישור הלקוחה).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *