משפחה ישראלית

אנחנו משפחה ישראלית טיפוסית.
שזה אומר המון דברים, אבל הדבר אולי הכי משמעותי בלהיות משפחה ישראלית טיפוסית,
זה שאנחנו מדברים חזק.
–
ואני לא מדבר על צעקות, או צרחות של כעס וריגוז,
אני מדבר פשוט על הווליום שלנו, שהוא קצת (טוב אולי יותר מקצת) גבוה מהרגיל.
זה ווליום שבא מתוך הרגל, הרגל בו מדברים חזק יחסית, בקול יותר,
ואם נגיד אנחנו יושבים במסעדה, עלמה לא תצביע על המלח בנימוס ותלחש: "אפשר בבקשה?", אלא תגיד בקול ברור : "אבא תעביר לי ת'מלח",
ואם אני רוצה לקרוא לאורי, כשאני יושב והוא שוחה בברכה, אני לא פשוט אגש אליו ואלחש לו באוזן, אלא אקרא לו היישר מהכיסא נוח: "אורי!!! אורי !!!".
עד שהוא ישמע.
–
וכשאתם משפחה ישראלית בישראל, זה נשמע פחות או יותר כמו שאר האנשים שמסביבכם,
אז לא שמים לב אליכם,
אבל כשאתם בעיירה מרוחקת, באחד מאיי יוון,
וכשאתם המשפחה הישראלית היחידה שם,
וכולם סביבכם רק שותקים ומתלחשים ובעצם לא מדברים רוב הזמן,
אז להיות על תקן "אלו שכל הזמן עושים רעש", זה קצת, איך להגיד? פאדיחות.
–
ובגלל שאני מה שנקרא אדם ״מודע״,
אפשר להגיד שבימים הראשונים הייתי די עסוק בזה: בהנמכת הווליום המשפחתי.
כמעט לפני ואחרי כל משפט שלי באו הביטויים: "ששש", "יותר בשקט", "אפשר גם ללחוש את זה", ו"מה קרה לך אתה ממש צועק??",
אבל מה לעשות שאי אפשר לשנות משפחה בכמה ימים?
וכך, ביום ה- 4, הגיע השיא:
בילינו כל היום בבריכה המקומית, אורי ועלמה שיחקו בכדור, השתוללו, צחקו, רבו, השלימו, התחבקו, נפלו, שוב רבו, שוב השלימו,
בין לבין קראנו להם לשתות מים, להימרח, הגיע הצ'יפס, הוצאנו פירות, נזכרנו בשירים,
הכל בדיוק כמו כל משפחה חופשת,
רק בקולי קולות.
–
ובזמן הזה אני כל הזמן מנסה להוריד את הווליום:
"ששששששש", "יותר בשקט", "לא לצעוק, אני שומע",ועוד,
אבל זה לא באמת עוזר.
ואז ישבנו לאכול צהריים, שם בבריכה.
ובאמצע האוכל איימי החליטה לעשות הצגה עם הבובה שלה שטיילה איתנו, נועם: היא נעמדה על הכיסא והתחילה לשיר בקולי קולות "היום יום הולדת , היום יום הולדת , היום יום הולדת לנועעעעם",
עכשיו מדובר בארוחת צהריים במסעדה כזו מכובדת על בריכה, כולם מסביב אוכלים בדממה, בקושי מדברים, ורק הבת הקטנה שלי על כיסא שרה בקולי קולות "היום יום הולדת לנועם",
ואני קולט את כל האירופאים מסתכלים עלינו במבט של: "מי אלו החיות אדם האלו?"
ופתאום בלי לחשוב יותר מדי, פניתי אליה, ובעיניים היה לי המבט הכועס שלי,
זה שאני משתדל לשמור עמוק בתוך מגירת הפרצופים הלא נעימים,
וסיננתי לעברה בין שיניי החשוקות: "איימי! שששששש! תהיי בשקט!",
סינון מהסוג שיכול לייבש את האדם הבטוח בעצמו ביותר.
–
ואיימי שעמדה כולה שמחה ורוקדת מולי, על הכיסא, עם נועם הבובה חבוקה בידה,
הביטה היישר בי כשאמרתי לה את המילים,
יישרה לתוך עיניי מבט כחול, וגוף זקוף וגאה,
ורגע לפני שהדמעות שטפו לה את הפנים, צרחה לעברי זעקה גדולה,
כזו שהזכירה לכל שומעיה, מה זה כאב – "אבא שלי לא אוהב אותייייייייי!!!!!!!!!!"
–
ואז ירדה מהכיסא ורצה לכיוון הים, לבדה.
ואני מוצא את עצמי כך רודף אחריה,
רץ במהירות בין אירופאים מעונבים,
חולף ויוצא מהמסעדה לשפת הבריכה ומשם לים,
והיא הקטנה עומדת על שפת החול,
ממררת בבכי: " לך מכאן, לך !!! "
ואני מנסה להתקרב אליה, לחבק אותה, אבל היא לא מוכנה, הודפת אותי,
וכולם מסתכלים עלינו, עליה הבוכה ועליי שיושב על הברכיים,
מתחנן שהיא רק תסכים להקשיב לי.
–
"את צודקת", אמרתי לה בסוף,
לידיים שלה שסגרו את האוזניים במחאה,
"אני פשוט פחדתי, אני אוהב אותך הכי הרבה בעולם, וההצגה שלך הייתה מקסימה".
פתאום היא הורידה את הידיים מהאוזניים,
"אבא פחד, אבא פחד",
היא הפסיקה לבכות פתאום,
"כן, אבא פחד", עניתי.
"למה? ממה אבא פוחד?" היא שאלה מופתעת, מנגבת את הדמעות.
"אבא פחד שהאנשים האלו מסביב לא יאהבו אותו", אמרתי, "אבא פחד להיות שונה, הוא פחד שפה לא אוהבים שעושים רעש, ואבא חשב שאנחנו עושים הרבה מדיי רעש".
–
ואז היא התקרבה אלי, הסתכלה בי שוב בעיניים הכחולות והיפות שלה, ואמרה:
"אבל אני אוהבת אותך אבא".
"אני יודע", אמרתי.
חיבקתי אותה חזק חזק, ואמרתי: "בואי, בואי נראה לכולם את ההצגה המקסימה שלך".
–
אז נכון, אנחנו כנראה לא הולכים להיות בזמן הקרוב אירופאים מנומסים,
אבל עדיין , גם ככה , אנחנו ראויים לאהבה.
לפחות אחד מהשני.