ממש לא מזמן חזרנו מפירנצה.
עכשיו המלון שלנו בפירנצה היה ממוקם ממש על השוק המרכזי, שהיו בו מספר סוגים של דוכנים, שצמודים זה לזה, כל אחד מהם באורך של כמטר או שניים, ממש דומים בגודל ובמבנה, כך לאורך מספר רחובות שמתפצלים זה מזה ומקיפים את הפיאצה.
ובדוכנים האלו מכרו, בגדול, שלושה דברים: תיקים, צעיפים ומזכרות.
ומה שמאוד הפתיע אותי לגלות זה שכל הדוכנים שמכרו תיקים, וכל הדוכנים שמכרו צעיפים וכל הדוכנים שמכרו מזכרות, מכרו את אותם מוצרים בדיוק. אבל בדיוק.
ממש אותה סחורה שמסודרת באותה צורה ועולה אותו דבר בדיוק.
ותכל׳ס, אם לא הייתי נשוי לדריה (הלוחשת לחנויות), מעולם לא הייתי מגיע לתובנה שהגעתי אליה.
אז בקיצור, בפעם הראשונה שעברנו בשוק, דריה נעמדה ליד דוכן הצעיפים הראשון, הביטה בהם בערגה ואמרה לי ״רועי, תראה איזה צעיף יפה״.
עכשיו אתם צריכים להבין שאני גבר. בחו״ל. ואין לי שום סבלנות למסעות קניות. גם לא למסע אחד. וידעתי שאם היא תוציא את הארנק אני אבוד, כל היום יילך על צעיפים ומזכרות. אז כדי שנספיק להגיע לפיאצה המתוכננת, זירזתי את העניינים (פשוט שאלתי איפה איימי והיא נבהלה),
והיא הסכימה לזוז משם (לא בדיוק לזוז, יותר לרוץ. ואיימי בכלל הייתה עליי).
אבל תרגיל כזה יכול לעבוד רק פעם אחת,
והצעיף הזה, וכל החברים הצבעוניים שלו, הופיעו שוב ושוב ושוב ושוב, בכל פעם שעברנו בשוק, בכל יום, בכל שעה, לא משנה מאיזה צד שלו נכנסת. אתה הולך? צעיף. אתה חוזר? צעיף. ובכל פעם דריה מסתכלת עליו, אני ממציא סיבה אחרת (עוד ילד נעלם, אמא שלה קראה לה, אנחנו מאחרים למוזיאון), ובסוף לא עזר לי כלום והיא קנתה. ברור שקנתה. שלושה צעיפים. כי גם לחברות מגיע.
וכשזה קרה זה בכלל לא שינה לה באיזה דוכן היא. היא פשוט ראתה הוציאה שילמה לקחה וביי. יש צעיף.
ובעצם עכשיו אני מבין שכל החנויות האלו, הן עובדות ממש ביחד, בשיתוף פעולה.
אני מבין שהאסטרטגייה השיווקית שלהם היא תחרות!
הם לא מפחדים מזה, להיפך, הם יוצרים את זה בכוונה.
ככה הם מוכרים יותר.
הם ממש בונים לתיירים מלכודת , פסיפס של סחורה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, עד שלבנאדם המטייל כבר אין ברירה, הוא לא יכול יותר, הוא חייב שגם לו יהיה כזה.
אתה פשוט לא יכול לחזור לארץ בלי צעיף, מגנט של בוטי׳צלי וחתיכת קשקבל (למרות שאתה בכלל טבעוני).
אז חברים, הנה לנו, עוד דרך להסתכל על תחרות.