שלושה ימים באילת

מי שקורא גם את דריה, אישתי האהובה,
יודע שאת השבוע שלה, הנסיכה שלי התחילה ב- 3 ימים באילת,
בעוד שאני, אישה היקר, נשארתי לטפל ב- 3 ילדינו:
עלמה, 11, שאין באמת מה לטפל בה, תכל'ס היא יכולה לטפל בי ("עלמה איפה שמתי את הטלפון שלי")
אורי, 9.5, החבר הכי טוב שלי ("אבא נשארים ערים כל הלילות לראות סרטים")
ואיימי, 3.5, שבשבילה בעולם יש את דריה, ואת שאר העולם ("איזה קטע, יש לי גם אבא").
—
וחשוב להבין כשאנחנו כולנו ביחד בבית,
איפה שדריה תהיה,
תמיד תמצא גם את איימי.
וכשאני בא לקחת את איימי מהגן,
היא תמיד מתבאסת שאני לא אמא,
ובכלל יש לה בחיים רק אמא, אחרי זה אמא, ואז עוד פעם אמא, אה נכון איזה קטע, יש לי גם אבא.
—
וחוץ מזה, לא משנה מה קורה, לפחות כמה פעמים ביום איימי מוצאת את עצמה בוכה: "אמאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא",
אפילו שברוב הפעמים זה קורה על הידיים של אמא שלה בעצמה.
וכך קרה שמהרגע שדריה סיפרה לי שהיא נוסעת ל- 3 ימים,
לא היה שום דבר שהלחיץ אותי, חוץ מדבר אחד:
מה הולך להיות עם איימי??
האם אלו הולכים להיות 3 ימים שבהם נבכה כל הזמן "אמאאאאאאאאאאאאאאאאאאא" אחד גדול עד שנתעלף ביחד? או עד שדריה תחזור, מה שיקרה קודם לכן?
וגם דריה, מרגע שהחליטה על הנסיעה הכינה את איימי, שעוד ככה וככה ימים היא נוסעת לאילת,
ושהיא תטוס במטוס, ותקנה לה מתנה, וכל המילים היפות האלו,
והימים באמת התקרבו,
ופתאום זה נהיה עוד יום, ועוד יום, ועוד יום,
והנה מחר בבוקר אמא טסה במטוס.
—
ובבוקר של הטיסה קמנו ביחד כולנו,
דריה יצאה מוקדם לשדה דב,
ואני נשארתי לקחת את הילדים לגן.
וכבר בדרך לגן, נתקלתי בעימות הראשון:
איימי ביקשה מוצץ, ולא היה לי לתת לה.
הייתי בטוח שהנה, כבר עכשיו זה יתחיל, צרחות של "אמאאאאאאאאאאאאאאא" בכל חלל הרכב,
אבל לא, היא אמרה לי אוקיי,
אני יודעת שיש לי מוצץ בגן, אני אקח אותו כבר שם.
אוקיי……………..
אחר כך כשבאתי לקחת אותה,
כמובן ששכחתי להביא לה את בקבוק התה שהיא אוהבת בדרך חזרה,
ואיך שהיא ביקשה הייתי בטוח שהיא תתחיל לצרוח "אמאאאאאאאאאאאא",
אבל להפתעתי,
ממש לא,
היא רק אמרה לי "אבא אבל בבית תכין לי עם דבש טוב?".
ובמהלך כל היום היא לא בכתה אפילו פעם אחת,
בערב שדריה התקשרה וביקשה את איימי הייתי בטוח שהיא תרוץ לטלפון לדבר איתה,
אבל, לא איימי אמרה שהיא לא רוצה, וחזרה לשחק לי בשיער ולשיר לי שיר.
—
חוץ מפעם אחת, שבה היא כמעט בכתה.
זה היה ביום השני כשבאתי לקחת אותה מהגן,
אני חגרתי אותה, ומסתבר שהיא רצתה להיחגר לבד.
ראיתי איך המבט בעיניים מתחלף לה והיא מתחילה להתניע את ה "אמ" של ה"אמממממממממממממממממממממממממ",
אבל היא ישר עצרה את זה,
ממש בתוך הפה,
ואמרה לי בקול חנוק: "אתה יכול לפתוח לי את זה בבקשה, אני רוצה לבד".
וכך חלפו הימים ואיימי לא בכתה אפילו לא פעם אחת:
לא לפני השינה,
לא כשהיא נפלה,
לא כשהיא התעורררה ואמא לא הייתה לידה,
אפילו לא כשאורי דחף אותה "בטעות" מהחדר שלו.
—
וביום השלישי, שעתיים לפני שדריה חזרה,
באתי לקחת את איימי מהגן,
ורבקה, הגננת המדהימה שלה,
סיפרה לי שהיום איימי כל היום רקדה ושרה "היום אמא חוזרת, היום אמא חוזרת".
ובאמת איך שבאתי לקחת אותה היא שאלה "נו מתי מתי מתי",
וכשבאנו הביתה, היא ישבה מרוגשת ומחכה,
ובסוף כשהחשיך היא נרדמה בסלון.
ובשעה 6 וחצי בערך דריה נכנסה,
איימי התעוררה מייד,
ואין ספק שהשמחה הייתה גדולה.
איימי קפצה צחקה רצה אליה, חיבקה אותה ונישקה אותה,
ממש הפי אנד.
—
אבל גם קרה עוד משהו קטן:
מאז שדריה חזרה,
איימי חזרה לבכות "אמאאאאאאאאאאאאא" בקול גדול,
אפילו כשהיא בתוך הידיים של דריה.
ואתם יודעים מה אני חושב?
אני חשוב שלפעמים, אנחנו כל כך מפחדים שלא יהיה מענה לכאב שלנו,
שהדבר שאנחנו רוצים, כל כך לא מושג בעינינו,
שאנחנו אפילו לא מרשים לעצמנו להרגיש.
לא מרשים לעצמנו לפרוק.
ואני חושב, שאנחנו יכולים ומסוגלים לעצור הרבה כאב שעולה בנו,
רק כי אנחנו יודעים שהמענה שלו לא יהיה שם.
וזה הגיוני, וזה טבעי.
רק שלפעמים כדאי לזכור,
שאנחנו יכולים לכאוב,
ונכון, אולי לא יהיה שם את המענה שאנחנו רוצים או רגילים אליו,
אבל יהיה שם מענה אחר,
כזה שיכול לספוג לא פחות מהמענה הקודם.
—
אני את שלי הבנתי,
וכבר אמרתי לאיימי,
שתדע, שגם אצלי אפשר לבכות "אבאאאאאאאאאאא", אפילו על הידיים.
היא הקשיבה, ואז ליטפה אותי, עשתה את עצמה בוכה "אבאאאאאאא" "אבאאאאאאאא", וצחקה.
כנות –
לראות אותם, לראות אותנו