תמיד בערב יש את הקטע הזה שאחרי שאכלנו וסיימתי לשטוף כלים, פתאום מישהו נזכר שהוא עדיין רעב.
ואז לעוד מישהו בא תה.
ואז הילדה נזכרת שיש לה שיעורים ומתחילה להוציא מהילקוט הכל, כולל סנדביץ משלשום. הקטנה בינתיים מפילה צלחת קורנפלקס מלאה בחלב, ככה על הרצפה, הכלבה נכנסת מהגינה עם מלא חול , והחתולה שהמליטה לי אתמול בחדר השינה (!) מייללת מרעב, בכל זאת היא מניקה 6 גורים למעלה… כולם אומרים מלא פעמים "אמא אמא" או "הב הב הב", הכיור שוב מלא כלים, בסלון מפוזרים גזרי נייר טואלט, שנתחבו עמוק עמוק בתוך כלי פלסטיק (איימי שיחקה במסעדה), ולאן שאני לא מסתכלת אני רק נתקלת בעיניים מצפות, שלא לומר מייללות – כולם רוצים ממני משהו.
אני קולטת שמה שהיה נראה כסיומו של ערב הוא רק ההתחלה, מבינה שנשארו לי עוד מקלחות סירוקים כביסות סידור תיקים וניקוי כלובים (הארנב נפטר הבוקר, תהא נשמתו צרורה), השעון מראה רק 8 ולי זה מרגיש כמו חצות הליל, ולפתע ברגע אחד, אופפת אותי תחושה כבדה כזו, כמו ירידה, כמו נפילה…
אני חשה איבוד שליטה מוחלט, הכל עולה עליי, רועי לא נראה באופק, אני מרגישה כמו חייל בודד מול המון זועם, בלאגן רעש ציפייה ודרישה אופפים כל צעד ושעל שלי, ומתוך כל מה שנשאר לעשות ומה שחסר ומה שלא הספקתי ומה שלא אספיק אני פשוט נעמדת לפתע,
או שאולי כבר עמדתי? אינני זוכרת,
ובאמצע הכל אני קמה, מרימה את ראשי, זוקפת את גבי, ממלמלת בחצי פה "עליתי למעלה",
ועולה.
עולה להציל את נפשי.
ולמעלה אני יושבת על המיטה, רק אני עם עצמי (ועם 6 גורים, אבל הם לא רואים עדיין), וסוף סוף, בפעם הראשונה בחצי שעה האחרונה, חצי שעה שהרגישה כמו שש, אני נושמת.
אחת. שתיים. שלוש. נושמת עד הסוף.
נושמת את חירותי.
***
ואז אני שומעת טפיפות רגליים קטנטנות עולות במדרגות, ואחריהן מגיח לו ראש זהוב וקטן: "אמא איפה את?"היא מחפשת בעיניה, לא רואה אותי בשעה שאני כבר זיהיתי אותה: "איפה? איפה אמאאאאא? איפה? היי! הנה את!".
היא קולטת אותי רצה אליי ומחייכת אליי בנצחון.
אני מביטה בה בזוג עיניים עייפות, ומהנהנת בחצי חיוך: "כן ממי. אמא פה, מה רצית?"
"א-פוח אמא! אני צה א-פוח! א-פוח ירוק!"
היא מבקשת בשמחה, "א-פוח אדום! לא, ירוק!"
כך היא צוהלת,
לא רואה אותי כלל ועם זאת הכי רואה, רואה ישר לתוך הנשמה שלי, לא את הגוף העייף אלא את הלב שלי היא רואה ומרגישה, הלב שלי ששמח לקראתה, שבא לו לתת לה, ולהיות בחברתה עכשיו, ושלא כואבות לו הרגליים.
אז אני מחייכת אליה, חיוך עייף אך שלם ומלא, מתרוממת מהמיטה, נותנת לה יד ואומרת:
"בואי ממי. בואי. בואי נרד לקלוף לך תפוח".