היינו יחד בקורס בצבא, אבל מהרגע שהקורס הסתיים לא דיברנו.
אחרי זה פעם אחת נפגשנו במקרה בירושלים כשיצאתי עם דריה לבלות, אמרנו היי וביי, וזהו,
ולכן כשעניתי לטלפון והבנתי שזה הוא בצד השני של הקו, הייתי די מופתע.

מסתבר שאנחנו חברים בפייסבוק (לא ידעתי), שהוא קורא את כל מה שאני כותב (לא ידעתי), שהייתה לו בהתחלה הרבה ביקורת כלפי מה שאני כותב (לא ידעתי), אבל שככל שהזמן עובר, הוא מוצא שהחומרים שלי כן נוגעים בו (איזה כיף), והוא מאד רוצה להיפגש איתי (רק עכשיו הבנתי למה הוא התקשר).
הוא כל הזמן חזר ואמר שהפגישה תהיה בתשלום מלא, לקח כתובת מדוייקת ובדק פעמיים את התאריך, ולכן לא ממש הבנתי למה הוא ביטל את הפגישה הראשונה שלנו חצי שעה לפני, התנצל ולא הסביר.

לפגישה החלופית שקבענו הוא גם כן לא הגיע בזמן,
בהתחלה אמר שמאחר ב – 5 דקות, ואז בעוד 5, ועוד, ועוד, כל פעם התנצל בטלפון ודרש שזה "יירד" לו מהזמן המשולם.
אוקיי.
וכשהוא סוף סוף נכנס לחדר,
אחרי כל השנים שחלפו וכל הטלפונים,
ישר ראיתי עליו שהוא לא במיטבו:
הוא היה נראה חלש מאוד, אפילו קצת מבולבל,
לכן הזמנתי אותו מייד לשבת והלכתי להכין לו כוס תה עם שתי כפיות סוכר (סבתא שלי לימדה אותי שתה עם קוביות סוכר פותר כמעט הכל).
בכמה דקות הראשונות הוא לא דיבר, רק ישב, ונשם, ושתה את התה.
אבל אחרי שעברו כמה דקות, הוא התחיל לדבר, וסיפר שהוא כן הגיע היום בזמן, וגם בפעם שעברה הוא הגיע, אבל פשוט לא הצליח לצאת מאוטו. "אני מוזר", הוא סיכם בביישנות, ואני ניסיתי: "אתה לחוץ מהפגישה שלנו, כי אנחנו מכירים מפעם"?, והוא אמר שלא בדיוק,
שהוא פשוט מתבייש "במי שהוא הפך להיות".

ואז הוא התחיל באמת לדבר:
"תראה יש לי עסק קטן, יותר נכון היה לי.
עכשיו אשתי מנהלת אותו.
מה שקרה זה, שאני הפסדתי הרבה מאוד כספים בעסק, והייתי על סף פשיטת רגל,
ואז אשתי, שהייתה רואת חשבון שכירה בחברה גדולה,
התפטרה, לקחה את העסק שלי תחת חסותה,
ולאט לאט הצליחה להרים אותו: להחזיר חובות, ובכלל להציל לי את התחתונים,
ועכשיו העסק הזה מצליח לפרנס אותנו שוב,
אבל לקח לי הרבה זמן להתאושש ממה שקרה.
לקחתי את זה מאוד קשה, ומאז המקרה ומאז שהיא שם אני יושב בעצם בבית.
בזמן שאשתי ממנכ"לת את העסק".

שתקתי והוא המשיך:
"אני כל היום גולש בפייסבוק, ובצהריים מטפל בילדים. אבל זה לא שאני באמת איתם, כי הנני שלנו בעצם נמצאת גם בבית, כל הזמן… אני סתם לא עושה כלום ימים, ימים.
ויש לי המון רעיונות לעסק, ודברים שאני רוצה לעשות ולהוביל, אבל אני מרגיש אני לא יכול להגיד כלום, אפילו לא לאשתי בלילה במיטה".
ושתק שוב.
"ולמה בעצם לא?" שאלתי,
והוא אמר:
"כי אם אני אגיד משהו, הנושא של הכמעט פשיטת רגל יעלה שוב, ומה היה שם, הרי לא דיברנו על זה מעולם, אני פשוט התרסקתי, אז, והיא השתלטה על מה שקרה, ומאז שקט בינינו, היא מפחדת להביך אותי וגם אני. ולחזור למשרד, זה בכלל רחוק, כי מה יגידו העובדים? איך אני אתסכל עליהם?
ותוך כדי שהוא מדבר הוא מזיע ומזיע, ומפסיק ונושם ולוקח עוד שלוק מהתה,ונושם, ונושם וממשיך:
"תשמע רועי, כשאני הייתי קטן, הייתי הילד הכי רגיש בכיתה, בוכה מכל דבר, אפילו אמא שלי הייתה קוראת לי "בכייני". ואני ממש זוכר את היום הזה, בכיתה ג', כשחבר לכיתה סירב לשבת לידי, למרות שהמורה אמרה לו לשבת שם, ואני התחלתי לבכות מזה, וכל הכיתה צחקה עליי וברחתי החוצה, ועמדתי בשרותים בוכה ומיילל ומביט בראי, מפחד לצאת, מפחד שמישהו ייכנס, ואני זוכר שהבטחתי לעצמי שאני לא אראה יותר את הבכי שלי, ואת החולשה שלי, לאף אחד, אף פעם".

"זה מאוד מעליב" אמרתי.
"מה? שלא רוצים לשבת לידך" שאל, וענה לעצמו: "אולי לילדים".
"לא, לא רק לילדים", התעקשתי, "גם היום אם יגידו למישהו לשבת לידי, והוא לא ירצה לשבת לידי, אני מאוד אפגע, ובטח ארצה לבכות. מה, אתה לא?"
הוא שתק, ואמר "ברור שכן, אני עדיין פגיע, בלב אי אפשר להשתנות, אבל בדיוק בגלל זה אני לא שם את עצמי בסיטואציות שאני יכול להיפגע בהן. ובאמת אני כמעט ולא נפגע כבר".
"ואוו זה ממש קשה לאסור על עצמך להיפגע!" אמרתי, "הרי כמעט מכל דבר אפשר להיפגע".
הוא לקח נשימה עמוקה: "האמת היא שאני חושב שמלכתחילה העסק שלי נפל כי כל הזמן התחמקתי מעימותים, ומפגיעות. הפחד שלי להיפגע, ניהל אותי כל הזמן".
"רגע", שאל, "מה אתה בעצם מנסה להגיד לי?",
לקחתי נשימה, סידרתי את המחשבות ועניתי:
"שיש סיכוי טוב שאם תחזור לדבר עם אשתך, ולהיות מעורב ולתת את כל הרעיונות שלך, אז נכון, אנשים ידברו עליך שוב, והנושא יצוף, ויש סיכוי גדול שתפגע או תיעלב מדברים שיאמרו, אולי אפילו תבכה, אבל אולי, אם תרשה לעצמך הפעם להיפגע מזה, לבכות מזה, לכאוב את זה, אולי הפעם הדברים יראו אחרת. זה מה שאני מנסה להגיד" אמרתי,
והמשכתי:
"כי עד עכשיו היה אסור לך להיפגע, אז כל דבר שהיה בו סכנה כזו, יצא מחוץ לתחום. אבל עכשיו אם תסכים להיפגע, כשאתה נפגע, אז הסכנה הזו כשלעצמה, כבר לא תהיה כל כך מסוכנת. ויהיו לך יותר אפשרויות לזוז".
הוא חשב קצת. קם. חיבק אותי ארוכות. ופשוט הלך.

ולפני כמה ימים הוא הזמין אותי לקפה אצלו במשרד, "לזכר ימים עברו", הוא אמר, "לקשקש קצת על הקורס ועל חברים משותפים".
כשישבנו אצלו, גיליתי שהוא ואשתו מנהלים ביחד את החברה עכשיו, ולאט לאט הוא לוקח על עצמו עוד אחריות.
היא ממש התגעגעה עליו, מסתבר, ורצתה שהוא יחזור,
ובאמת כשהוא חזר כולם קיבלו אותו בהרבה חום ואהבה והערכה, והוא לא היה באמת צריך להתמודד עם שום פגיעות.
מה שכן, הוא אמר לי, "לא הסתרתי את ההתרגשות שחוויתי מהאהבה הגדולה שקיבלתי, ובאמת כשעמדתי שם מול כולם, מול הברכות והעוגה והקבלת פנים, פשוט התחלתי בלי בושה לבכות. לבכות וגם לצחוק".
"ומאז אני פה", חייך אליי,
ושאל אם אני רוצה עוד תה עם סוכר.
——
כנות
לתת מקום לכל מה שיש
http://www.kanot.web-owl.co.il

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *