עצלן

זה לא פשוט להתמודד עם זה בתור ילד,
אבל בשנים האחרונות אני לומד גם איך להתמודד עם זה בתור אבא,
כשהבן היקר שלי, מה לעשות גם הוא בדיוק כמו אביו, לא אוהב לעזור,
אז בדרך כלל אני ממש בסדר עם זה,
כי אני זוכר בדיוק איך אני הייתי, ולכן גם מבין ללבו.
במהלך השנים אפילו פתחתי כל מיני דרכים יצירתיות, לגרום לו לעשות דברים כאלו:
כמו במקום לסדר את האמבטיה, אנחנו בורחים ממפלצת הים המפחידה, ומהמערבולת המסוכנת ישר לתוך קופסת המשחקים.
במקום להוריד מהשולחן את הצלחת, אנחנו מנחיתים חללית בכוכב הכיור.
ובמקום לסדר את הסלון, אנחנו מנטרלים מוקשים, ואוספים אותם לקופסאות מחזור.
רק שלפעמים יש את המקומות האלו
שפתאום בלי שום התראה מוקדמת
אני מבקש ממנו לעשות משהו,
ואני מקבל ממנו את ה"לא" הזה,
או התחמקות בדיוק כמו כל אותם התחמקויות שאני הייתי עושה,
פתאום עולה בי כעס. מין משהו כזה שבא לו לצרוח, ולכעוס ולגרום לו בכח לעשות את מה שביקשתי ממנו ועכשיו.
ולפעמים זה גם קורה, ואני פתאום כועס ומרים את הקול ומבקש ממנו לעשות את זה מיד
והוא גם עושה, ואפילו לא מתווכח, אולי רק ממלמל שאני "צעקן"
אבל הוא גם נותן בי את המבט הזה
המבט של "על מי בדיוק אתה עכשיו כועס, עליי? או שאולי אתה בעצם כועס עליך?"

והרי זה שכעסו עליי על זה שהייתי כזה "עצלן", לא עזר לי או שיפר אותי,
או לימד אותי לעשות משהו טוב יותר.
דווקא במקומות שאהבו אותי וקיבלו אותי, היה לי הרבה יותר מקום לגדול ללמוד להשתנות…
וכן יש לי מודעות, אני יודע שלכעוס עליו במקומות אלו רק מרחיק אותו מזה, וגם ממני,
ואני זוכר את זה כל הזמן, ועם זאת יש פעמים שזה חזק ממני ובלתי נשלט, ואנ כועס וצועק.
אבל גם כשזה קורה (ותודה לאל, ככל שאני גדל אני מקבל בעצמי עוד דברים, וכך גם מצליח לקבל עוד ועוד את ילדיי),
אני מזכיר לעצמי שלכעוס עליי, על זה שכעסתי וצעקתי , ולשנוא אותי ולבקר אותי על זה, גם כן לא משפר אותי.
רק אהבה עושה את העבודה.