עם כל אחד אני אחר

אז אתם מכירים את זה שאתם נכנסים לגן, ועדיין לא אומרים לילד שלום, פשוט עומדים מהצד מתבוננים בו, בפלא הזה, רואים אותו בלעדיכם, כאילו הייתם זבוב על הקיר, בלי שהוא יודע שאתם שם ממש לידו?
אז בדיוק ככה אני עומד לי מסתכל בנס הבריאה הפרטי שלי, באיימי, צוחקת, משחקת עם ילדים, מעבירה בובות מצד לצד, רוקדת, מאושרת, ואני ככה מתקרב לאט לאט מחכה שהיא תשים לב אליי, אני לא יודע אם זה גם ככה אצלכם, אבל אצלי תמיד יהיה איזה ילד שיצעק: "איימי תראי אבא שלך הגיע!".
ואז איימי מרימה את הראש קולטת אותי, רצה אלי, אני מחבק אותה ולוקח אותה על הידיים לכיוון האוטו.
ואיך שאנחנו נכנסים לרכב, היא מבקשת מוצצי, שאין לי , ומתרגזת שבאתי עם האוטו שהיא לא אוהבת, ובא לה תה, ועכשיו, ואין לי , לא, בעצם גלידה, והיא בוכה פתאום כך סתם, ורעבה ועייפה, ומרוגזת ממש ,
ואני כל הזמן רק חושב: "לאן נעלמה הילדה המאושרת שרקדה בגן?"
וכל הדרך הביתה היא רק מתלוננת, ומקטרת, ופתאום אני מרגיש עצוב,
היא הרי הייתה כל כך שמחה בגן ואיך שהיא נכנסה לאוטו היא כל כך מעוצבנת, ואולי זה אני? אולי אני עושה משהו לא בסדר? אולי אני לא מספיק רגיש, מבין, לא רואה משהו שהיא צריכה?

ואז ככה בכנות הסתובבתי אחורה, ושאלתי "תגידי אייימילה, הרגע צחקת ורקדת ושיחקת ושמחת, איך תוך רגע אחד את כל כך בוכה, ומרוגזת?"
ואז היא הפסיקה לרגע לבכות, הסתכלה עליי, ואמרה לי "כי עכשיו אני עם אבא".

לקח לי רגע להבין מה היא אומרת, אבל פתאום הבנתי:
איתי דברים אחרים מקבלים מקום,
כשהיא נמצאת איתי, צרכים אחרים מבקשים להישמע,
רצונות אחרים נולדים.
וככל שאני מעמיק את המחשבה על זה, אני קולט שזה לא רק אצלה ככה, ככה זה גם אצלי.
שנים היו לי ייסורי מצפון על זה שעם כל אדם שאני פוגש אני קצת אחרת:
איך שאני עם דריה זה לא איך שאני עם החברים שלי,
וגם בין החברים, איך שאני עם אריאל זה לא איך שאני עם ירון.
או שכנים, משפחה, לקוחות, קולגות – עם כל אחד אני אחר.
ותמיד הרגשתי לא כנה בגלל זה, איפה אני האותנטי? הייתי מנסה לברר,
איפה אני האמיתי?
תמיד חיפשתי את זה שהוא אותו דבר עם כולם, את האחד הזה שלא משתנה, זאת הייתה השאיפה שלי
ופתאום הבנתי:
זה אני האמיתי!
זה שמשתנה, זה שמרשה לעצמו, זה שמקבל מכל אחד אחר משהו אחר שהוא צריך.
זה שנותן מקום לרגשות, לצרכים, למחשבות, לפחדים,
לרצונות המשתנים שכל מערכת יחסים שהוא נמצא בה מעלה אצלו,
כי באמת כל אדם מראה לי משהו אחר בתוכי, עם כל אדם אני במקום חדש.

אז עצרתי את הרכב בצד, עברתי לשבת לידה, חיבקתי אותה חזק, ואמרתי לה: "אני שמח שככה את איתי, אני שמח שאת שלי",
חיבקתי אותה ונישקתי אותה איזה כמה דקות,
כי לא משנה מה היא צריכה ממני התשובה לזה היא תמיד חום ואהבה.
ואת זה תמיד כדאי לתת, לא ככה?