עלמה שלי

לפני 10 שנים, בשעה 18:17 הפכתי לראשונה להיות אבא.

עלמה ביתי הבכורה נולדה.

אחרי לידה של כמה שעות שבהן ראיתי את אוהבתי צורחת וכואבת עד שחשבתי שהיא הולכת לעזוב את העולם הזה,עלמה הגיחה לאוויר העולם.
בשעה תשעה בדיוק , שלוש שעות אחרי הלידה, האחיות בבית החולים ביקשו מימני לעזוב את החדר בו דריה נשארה לישון, מסתבר שאני מפריע לשאר היולדות , אז הלכתי לבד הביתה לדירה שלנו ברמת גן, לישון לבד.
כעובר יומים, שיחררו אותנו מבית החולים וחזרנו הביתה, מלאים בבגדים קטנים וורודים, חיתולים, מיטה מיוחדות אמבטיה קטנה, כיסא נדנדה, אורחים שבאים לבקר, ולראות את הקטנה, כולם צוחקים מחיכים מבאים שוקלדים, ורק אני מרגיש בסרט, מרגיש שאני חיי חיים של מישהו אחר,לא מבין מה קורה, למה כולם באים אלינו, ומי זאת התינוקת הזאת שהולכת איתנו עכשיו לכל מקום ,לא מצליח להבין איפה אבא ואמא שלה.

טוב אף אחד מעולם לא הכין אותי למה זה אומר להיות אבא.
לא ידעתי שהם בוכים בלילות, שצריך להחליף להם קקי כול כך הרבה פעמיים, לא הבנתי כמה אחריות זה דורש.
חשבתי שפשוט מקבלים מתנה ארוזה ויפה בצורת תינוק, ושמסמנים עוד וי על משהו שצריך לעשות בחיים, לעשות ילדים.

אני זוכר איך כל ערב אני חוזר מהעבודה בשמונה, עייף עצבני, וכועס, במשך הלילה תינוקת בוכה שלוש ארבע פעמים, בבוקר,צריך שוב לקום וללכת לעבודה, ולשחק אותה שהכל כרגיל, הרי החיים האישים שלי לא צרכים לפגוע במקצעיות שלי.
בערב חזור הביתה לאישה טרוטה, עיפה , מתישב בסלון מול הטלבזיה, כשתינוק צורחת לאישתי בידיים והיא הולכת הלוך וחזור בחלל.
ואני, אין לי אפילו את הכוח בגוף לעזור לה, אני פשוט שרוי בדיכאון, לא מבין מה לעשות, איך להיחלץ מהמצב הזה, לא מצליח להבין מה עושים.

אני זוכר שכל פעם שדריה הייתה רוצה להשאיר אותי איתה לבד הייתי נלחץ, אפילו עם זה היה רק לחמש דקות, מפחד, לא יודע מה אני יכול לעשות איתה בזמן שיש לנו ביחד, מפחד להישאר לבד עם התינוקת
יום אחד, דריה השאירה אותי לבד איתה, היא הייתה אז בת חמישה חודשים, דריה הלכה לחוג, ואנחנו הינו צריכם לסוע להחזיר אותה הביתה מהחוג.
זה היה יום שיש, בשעת אחה״צ השמש האירה באור היפה של השעות אלו של בין הערבים, אני נהגתי ועלמה ישבה לדי בכיסא התינוק, ברקע התנגן שיר רומנטי, ופתאום העניים שלנו נפגשו, לא סתם נפגשו באמת נפגשו, פתאום ראיתי אותה את הנשמה השוכנת בתוך הגוף הקטן שלה,ראיתי פתאום את עלמה שלי , ולא תינוקת, ראיתי אולי לראשונה את הבת שלי.
אני זוכר שכל הגוף שלי היה צמרמורת, עצרתי את האוטו בצד הוצאתי אותה מהכיסא תינוק והתחלתי לחבק ולנשק אותה תוך כדאי שאני בוכה, זאת הייתה הפעם הראושנה שבאמת הייתי אבא שלה, זה היה המפגש הראשון אמיתי שלנו.

ברגע הזה התאהבתי בה, אהבה ששום מילים לא יוכלו לתאר.
עלמה שלי סגורת היום את העשור הראשון שלה, ואני סוגר עשור ראשון של הדבר הכי חשוב שקרה לי בחיים, האבאות.

תודה לקרן האור שלי עלמה, שכבר עשר שנים נותנת לי את השיעורים הכי חשובים שאני צריך לקבל בחיים.