באוגוסט 1983 עברנו לגור בשכונת רמות בירושלים, ממש כמה ימים לפני תחילת שנת הלימודים החדשה.
בראשון לספטמבר כמו שאר ילדי ישראל,בגיל ארבע וחצי התחלתי גן חדש, גן טרום חובה, בשכונה חדשה, בלי שאני מכיר אף אחד, לא את הגננת, ולא אף ילד בגן.
אמא שלי בשנים האלו הייתה מורה בבית ספר, וב 1.9 היה הייתה בבית הספר כבר מקודם בבוקר מקבלת את פני התלמדים החדשים, כך שמי שלקח אותי לגן באותו יום ראשון היה אבא שלי.
אבא שלי כמבון מיהר לעבודה, ואולי בשונה מהיום שיש לנו הרבה הבנה לגבי התאקלמות בגן חדש, אז לא היה, ולאבא שלי היה משהו כמו 15 דקות להיות איתי ביום הראשון שלי בגן.
אני כמו שאני התישבתי על כסא בצד, ופשוט ישבתי עצוב, לא הסכמתי לדבר עם אף אחד, לא עם הגננת ולא אם אף ילד, הרגשתי בודד, עזוב,ובעיקר מופחד.
אבא שלי היה בקונפליקט מצד אחד הוא חייב לרוץ לעבודה מצד שני הוא קולט שאני לא מוכן לשחק אותה שמח.
אז מה הוא עשה, הוא ניגש ליד שישב שם, ילד שאבא שלו כבר הלך מזמן, קרא לו לבוא, ושאל אותו, ״תגיד ילד איך קואים לך״, הילד ענה שקוראים לו שוקי, הוא התסכל לשוקי בעיניים ואמר לו, ״זה רועי הבן שלי, ומהיום, אתם החברים הכי טובים בעולם״, אמר נתן לי נשיקה והלך.
ילד בגיל ארבע שאדם מבוגר מצווה עליו משהו, הוא מקיים את דבריו.ואכן ישר אחרי שאבא שלי הלך נהינו חברים, שחקנו ישבנו אחד ליד השני, ולא עזבנו אחד את השני, תוך שניה כבר לא הייתי לבד.אני ושוקי הינו חברים טובים עוד הרבה שנים אחרי זה.
לפעמים כשאנחנו נמצאים במקום של תוהו ובוה, הגדרות חדשות, גם עם הם לא מבוססת על משהו קיים אלא רק על מילים, יכול לבראות לנו עולם חדש, ולשנות את המציאות שלנו בשניה.
גם אלהים השתמש בטכניקה הזאת שברא את עולם.