באופן כללי במערכות יחסים, אני כנה עם הכפתורים שלי.
כלומר, ברגע שאני מבין מה באמת מפעיל אותי, בסיטואציה,
אני נוהג להגיד את זה לצד השני.
וכך מצאתי את עצמי אומר לילדים שלי, למשל, שאם אני ביקורתי כלפיהם,
זה לרוב קורה כשאני לא מצליח לקבל בעצמי משהו, ולכן מבקר את זה אצלם.
אז היום בבוקר, אני ואורי כיסחנו יחד את הדשא,
וממש כשסיימנו לכסח, אורי נשכב על הספה בסלון, אפוס כוחות.
ואני כשראיתי את זה ישר אמרתי לו: "מה, זהו? נגמר לך הכוח?"
אז הוא הסתכל בי במבט החכם שלו,
ואמר לי:
"אבא, אתה יודע שאתה לא מקבל בך את המקום שאוהב, נהנה ושמח לנוח?"
ישר זרקתי את כל המשימות, נשכבתי לידו, והלכתי לנוח.
מזל שיש לי מי שמזכיר לי לקבל את עצמי.