"מה שמעת?"

זה תמיד מצחיק אותי שבחרתי דווקא ברועי כבן זוג לחיים.
אנחנו שונים בכל כך הרבה מובנים,
שלפעמים אני מרגישה שאלוהים פשוט רצה להצחיק את עצמו על חשבוננו.

ואחת הדוגמאות ל"נהפוכו" הזה שבינינו, אלו הנסיעות המשותפות המשפחתיות שלנו ברכב.
מהרגע שיוצאים, רועי רוצה "להגיע כבר",
כל פעם שאני רוצה לעצור הוא מנסה לערער על ההחלטה,
ואם צריך להביא משהו מהדרך הוא תמיד אומר: "קודם נגיע ואחרי זה ניסע שוב פעם להביא".
ואני, בדיוק ההיפך!
כל הזמן צריכה לעצור: לקנות משהו, לבדוק משהו, לנצל את הדרך לעשות סידורים,
וכמובן שלא נדבר על הילדים שתמיד צריכים פיפי וצמאים בשנייה שנכנסים לרכב,
ואני לא יכולה לשאת את המחשבה שהם יחכו או יתאפקו.

ובשבוע שעבר, נסענו ביחד לצימר בצפון עם המשפחה של רועי,
ובדרך חזרה משם, רועי נהג (טעות ראשונה).
ואחרי כרבע שעה של נסיעה, לא מצאתי את הנייד שלי,
וחשבתי ששכחתי אותו בצימר.
אז ביקשתי שנעצור לבדוק, רועי אמר לי "תבדקי טוב הוא בטוח פה" אבל אני התעקשתי,
רועי באמת עצר לי איפה שאפשר, ירדתי לבגאז',
ושם הפכתי את כל התיקים ללא הועיל.
חזרתי לרכב, וביקשתי מאורי להתקשר אליי,
וכמובן שהטלפון שלי צלצל – איך לא – בתוך הרכב, מתחת למושב.
"יופי דריה" (בשלב הזה רועי עוד צחק עליי), "אפשר להמשיך הביתה?"
חייכתי והמשכנו לנסוע.

אבל אז לילדים היה פיפי.
בהתחלה רועי ניסה לבדוק איתם אם זה "דחוף", ואמר להם ש"תיכף נגיע" (יה רייט),
אבל מי שרצה לעצור התעקש ואמר שכן,
אז שוב חיפשנו מקום נח, ושוב עצרנו,
ואז כבר הוצאנו משחק מהבגאז'
ואמא הבאת פירות? כן שנייה אני אוציא,
אבל באמת בתוך 4,5 דקות שוב המשכנו לנסוע והכל היה סבבה.

אבל אז פתאום קלטתי שנורא חם היום!
בדקתי את הוויז, וראיתי שנגיע רק בעוד שעה פלוס.
בדקתי את מצב המים, וקלטתי שאין לנו מספיק,
אז ביקשתי מרועי שימצא תחנת דלק ונקנה שם בקבוק נוסף.
אבל לרועי, שכאמור גם ככה 2 עצירות בנסיעה אחת זה סיוט מבחינתו,
זה הספיק פתאום ודי.
"לא דריה" הוא אמר פתאום בתקיפות:
"די. הילדים שתו בצימר, יש פה בקבוק תה לאיימי ועוד בקבוק קטן כמעט מלא, זה מספיק לשעה נסיעה. אני לא עוצר".
אבל כמה שהוא דיבר בתקיפות, ככה אני נלחצתי עוד יותר.
בעיניי רוחי כבר ראיתי את כולנו מאושפזים עם זונדות, אחרי שהוויז הפסיק לעבוד,
הלכנו לאיבוד באיזה כביש צדדי ביער, וכל הלילה שתינו מים מהשלוליות.
"די רועי, נו, בבקשה תעצור, אל תעשה סיפור, לא בא לי להיות בלי מים ככה, ולדאוג כל הדרך! חם היום, הילדים צריכים לשתות, בבקשה",
ביקשתי ממש ממש יפה.
בתגובה הוא מלמל לעצמו "את כזאת היסטרית", וחשבתי שכבר יסרב לעצור,
אבל אחרי כמה דקות קפצה עלינו משום מקום תחנת דלק,
ובלי מילים הוא פשוט ירד מהכביש ונסע אליה.
תודה.

אבל אז, כשירדתי מהרכב, גיליתי להפתעתי הרבה שתחנת הדלק סגורה!
מה זה סגורה, נטושה!
אפילו מכונת שתייה אוטומטית לא הייתה שם.
אפילו לא ברז.
מדבר סהרה באמצע הצפון.
הרגשתי שמישהו ממש שם פה "תחנה בכאילו", רק בשביל לבזבז לי עצירה ולהצחיק את עצמו!
חזרתי לרכב, ונתתי לרועי את המבט המעפעף שלי שאומר: "נכון שזה לא נחשב לי, ממי?"
אבל בתגובה רועי נתן לי מבט בכלל לא מעפעף,
ובעודו מנופף מולי בבקבוק המים שברכב, קרא:
"נו כבר דריה! כנסי כבר לרכב וניסע! אני רוצה כבר להגיע הביתה!!".
*
וזהו.
באותו הרגע הבנתי שאני כלואה:
תחנה נטושה, בעל אדיש, ילדים צמאים.
אנחנו עומדים למות פה ובחיים לא ימצאו אותנו.
מרוב לחץ, התייבש לי הפה,
אבל ידעתי שאסור לי לקחת שלוק מהמים.
מי יודע אם לא אתחרט עליו לנצח?

המשכנו לנסוע,
לתחנת דלק הבאה רועי פשוט סירב להיכנס,
ואני כבר ממש התעצבנתי:
"מה יש לך?! תעצור כבר!" קראתי אליו ברוב ייאושי,
והוא מצידו ענה בתסכול: "את לא מבינה שאני כבר לא מסוגל?!"
אני עניתי בחזרה: "מה לא מסוגל? מה? לעצור לקנות מים למשפחה שלך?? ביום הכי חם בשנה??"
והוא צעק בחזרה: "כן, אני אגואיסט!! ולא אכפת לי מאף אחד!!"
הדמעות עלו לעיניי,
הילדים כבר הבינו שמשהו לא טוב קורה באוטו,
ולתחנה הבאה הוא פשוט פנה בכעס,
אין לי מילה אחרת לתאר את זה,
אני מצידי ירדתי מהרכב בפנים בוערות,
וכשחזרתי עם המים, זה כבר היה ברור לשנינו:
אנחנו לא מדברים.
עכשיו ולעולם.

אבל אחרי 3 שעות,
כשהמזוודות והילדים כבר עלו לחדרים,
שנינו התקלחנו והתחלנו להכין ארוחת ערב,
לקחתי נשימה עמוקה ופניתי אליו.
והסתכלתי לו בעיניים.
הוא הסתכל בשלי,
ופחות או יותר ביחד שאלנו אחד את השניה: "מה שמעת?"

בכלי הזה, של "מה שמעת?", אנחנו משתמשים הרבה בתקופה האחרונה.
זה כלי שמבוסס על הנחת יסוד,
שהצד השני לא באמת רצה לעשות לנו רע,
קודם כשהוא צעק או דיבר אליי לא יפה.
הוא בטוח לא רצה להשפיל, או לפגוע,
הוא בעצם ביקש ממני משהו,
וכנראה שלא הצלחתי לשמוע אותו.

אז הפעם רועי התחיל –
הוא אמר לי שאני יודעת הרי, כמה קשה לו לעצור הרבה פעמים בנסיעה.
ושאני יודעת בדיוק על מה זה יושב אצלו (כמו תמיד, מאחורי כל התנהגות מתחבא סיפור מהעבר שלנו).
"שמעתי אותך מבקרת אותי, מלגלגת עליי, על הדבר הזה שלי, לא מבינה אותי, זורקת לי: "מה לא מסוגל? לעצור לקנות מים למשפחה שלך?" כאילו מבטלת את כל מי ומה שאני נותן לך ולילדים בגלל בקבוק מים. נעלבתי ונפגעתי מאד".
"ואתה יודע מה אני שמעתי?" אמרתי לו,
"שמעתי שאני משתפת אותך בחרדה שלי, בפחדים שלי, במלוא האותנטיות, ואתה הרי יודע בדיוק על מה זה יושב אצלי (כאמור, מאחורי כל התנהגות מתחבא סיפור מהעבר),
ומה אתה עונה לי בתגובה? סורי מותק, אני לא מסוגל לעזור לך. עד כאן האהבה שלי. עד המים".

ופתאום ברגע אחד,
לא היינו אחד נגד השני,
אלא חזרנו להיות שניים ביחד:
זוג אוהבים, חברים טובים, נשמות טועות, עם סיפור ועבר,
נשמות שמסתכלות ביחד על מערכת של כפתורים שמפעילה את שתיהן:
כפתור שלא מסוגל לעצור בנסיעות,
שפוגש כפתור של חרדה, שצריך לעצור כל הזמן.
וכשהסתכלנו על זה ביחד, לא יכולנו שלא לצחוק,
כי תכל'ס, החיים שלנו ביחד זו קומדיה של טעויות.

"אז מה נעשה?" שאלתי אותו, "כלומר, לפעם הבאה, מה אתה צריך?".
והוא ענה:
"אני צריך לדעת מראש כמה פעמים עוצרים. התכנון יעזור לי. אני אדע מראש שעוצרים לדלק ולפיפי ולמים, ואז אני אצליח לנהל את זה".
"ומה את צריכה?" הוא שאל, ואני עניתי: "לדעת שאתה איתי. שאתה רואה את הצרכים שלי. ומבין שבנסיעה משפחתית צריך מים, ופיפי, ולעצור לפעמים. ושלא תשפוט אותי".
כשהצרכים שלי,
והצרכים של רועי,
באמת נפגשו,
פתאום היה לנו נעים.
כי ביחד אנחנו כוח.
ואם נזכור שבבסיס אנחנו לא אחד נגד השני,
נצליח לנהל כל מערכת של כפתורים.

ביום חמישי הבא, 12.5, בשעה 20:30 בערב,
נערוך אצלנו בבית מפגש פתוח על הכלי הזה, "מה שמעת?",
ואחריו תהיה הופעה של ישי בן יעקב.
נשמח שתבואו לחקור את התקשורת הזוגית, ביחד איתנו.
הערב הנו ללא עלות, מתנה מרועי ליום הולדתו,
ובפעם הראשונה בחיי, גם אני אהיה שם לצידו.
מתרגשת